|
בהיותי קצין צעיר רכשתי אקדח. זה היה מזמן – לפני כ 25 שנים, וכסף למשהו חדש לא היה לי, אז קניתי 'ברטה' משומש מסוף מלחמת השחרור (פחות או יותר). השבוע החלטתי להיפטר ממנו. ניגשתי למשרד הפנים באריאל כדי לעשות את הדבר שאני הכי שונא – בירוקרטיה. להפתעתי המתינה לי שם פקידה יעילה בשם ענת, ובתוך דקות אחדות שלפה מן המחשב את כל המסמכים הדרושים – כאן אתה צריך לחתום, וכאן לשלם 200 שקלים, ועם הטופס הזה לגשת למשטרה, ואז לחזור והנה פתק עם שעות הפתיחה ובקיצור – למרות כל הבירוקרטיה וערמות ההוראות והטפסים – הרגשתי כמו לקוח חשוב שהולכים להרוויח ממנו הרבה כסף, ולא כמו סתם אזרח שאפשר לטרטר אותו אגב לעיסת מסטיק וסידורים בטלפון. ציון 10 למשרד הרישוי באריאל ולממשק הידידותי שלו לקהל הרחב – כלומר לפקידה ענת.
משם אצתי רצתי למשטרת אריאל – כדי להפקיד את הנשק ולחזור (למחרת) עם האישור הנדרש. גם שם השירות היה פשוט 10. אמנם השוטר שטיפל בי עישן כמו קטר – אבל הכל נסלח אל מול האדיבות והיעילות שהוא הפגין. לא התעניינתי בשמו – ועכשיו אני קצת מצטער שאינני יכול להזכירו לשבח - כי למען האמת ביקשתי רק לעוף משם כמה שיותר מהר. בפעם הקודמת שהייתי במבנה הזה, זה היה לרגל מעצר מרצון. ביקשו ממני לפני 10 שנים לבוא להיחקר בגין תלונה שהגיש נגדי פעיל שמאל. מן הטרדה שכזו. באתי ברצון, מסרתי את עדותי וביקשתי לחזור הביתה לסיים את בניית הסוכה לקראת החג. מכל ההטרדה הזו לא יצא כמובן שום כתב אישום או משהו שבכלל מתקרב לזה, אבל בסיום החקירה התבקשתי, להפתעתי, לחתום ערבות. "מה פתאום אני צריך לחתום ערבות רק בגלל שאיזה פעיל שמאל מטריד אותי?" שאלתי – "הרי הגעתי מיד ועניתי לכל שאלותיכם?". העניין הגיע למפקד התחנה שהחליט להתעקש. "האם אני חייב על פי חוק לחתום ערבות?" שאלתי אותו – "לא" הוא השיב, "אבל אם לא תחתום אני אעצור אותך עד שתחתום". בקיצור – ישבתי שם כל חג הסוכות באותה שנה – ויצאתי – כמובן בלי לחתום. היה בהחלט שווה. ברגעים אלה יושב שם, באותו תא מעצר - בחור בשם אלברט, שגורש מביתו שבשומרון בצו מינהלי. אין לו שמץ מושג מה רוצים ממנו, גם עורך דינו לא קיבל שום מידע – סתם כך, אסור לך לחזור לאשתך ולחמשת ילדיך בשנה הקרובה – תמצא לך מקום בתל אביב או חיפה. מן טיפול דמוקרטי שכזה. אלברט מתעקש לחזור הביתה, ואם לא – אז הוא מעדיף לבלות את כל שנת הגירוש בתא המעצר. גיבור הרבה יותר גדול ממני. בכל אופן – נחזור לסיפור של הנשק. בכל הקשור לעניין הזה – גם למשטרת אריאל מגיע ציון 10 – טוב 9 בגלל הסיגריות... אבל העניין המרכזי בכל הסיפור הזה הוא המחשבות שחלפו בראשי לפני שיצאתי מהרכב כדי להפקיד את הנשק במשטרה. פתאום הרגשתי לא ממש בסדר. הנה אני הולך למסור נשק למדינת ישראל. איך אני יכול לדעת שהנשק הזה לא יועבר למחבלים? הרי נשק ישראלי שהועבר אליהם כבר הרג כמה וכמה יהודים, איך אני יכול להרשות לעצמי לתת למדינת ישראל נשק? בסוף הוצאתי את הנוקר ומסרתי את הגרוטאה בלב שלם. איזה ציון מגיע למדינה בנושא הזה? ... *מאמר זו מופיע גם באתר NRG תחת הכותרת "אל תתנו להם רובים" כאן
|
