|
ח"כ עתניאל שנלר מ'קדימה', מציע לאפשר למדינה להשתמש באברים אנושיים גם ללא הסכמה מראש של התורם, או נכונותה של משפחתו. מי שלא רוצה, יוכל להודיע על כך מראש - מוסיף שנלר, ומסביר כי מדובר בערך הערבות ההדדית, שהוא ערך יהודי מקודש.
זה ממש "עושה לי טוב" לדעת שאברי שייכים מכאן ולהבא לאח הגדול. אמנם, ניתן לקנות היום כליות סיניות, ואיברים נוספים במצב מצוין - כיוון שמדובר באנשים שהוצאו להורג ואיבריהם הוצאו במהירות וביעילות (ייתכן שאפילו אחרי המוות). אך למרות השפע האנושי הסיני הבלתי נדלה – מחיר האיברים אינו שווה לכל נפש, וטוב עושה ח"כ שנלר הפותח מסלול מתחרה, תוצרת כחול לבן, לתעשיית האיברים הסינית. לישראל פוטנציאל רב בתחום הזה. בעבר עסקה המדינה בסחר בילדים תימנים. היום מתקיים בישראל סחר ענף בנשים, סחר שהמדינה אינה מגלה מרץ יוצא דופן כדי להפסיקו, ויש טוענים שהיא אף מרוויחה ממנו מס בעקיפין. כך שעם כל הניסיון שנצבר אצלנו, ודאי לא נתקשה לעבור לסחר באיברים. רק תצביעו בעד החוק היהודי של שנלר, והמיליונים בדרך. לא – אינני חושב ששנלר התכוון לעשות מזה ביזנס. הוא התכוון באמת לצורך האמיתי להציל חיים באמצעות תרומת איברים. אלא שמבלי משים, חשף שנלר את סולם הערכים שלו. האזרח – אליבא דשנלר – שייך למדינה, ולא להיפך. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, ומקיצור הדרך, אותו מציע שנלר, ועד לאותן זוועות שתיארתי, הדרך קצרה עד מאוד. האיברים המתגוללים במכון לרפואה משפטית באבו כביר, אינם מעידים על התייחסות מיוחדת של מדינת ישראל אל כבוד האדם, ואם נפקיד בידה את הבעלות על גופם של אזרחיה, התוצאה ברורה וצפויה מראש. האם באמת ערך החיים עומד בבתי החולים מעל לכל? מה יקרה - למשל – אם מישהו יסכים לחתום על כרטיס אד"י בתוספת התניה כי איבריו יושתלו בגופם של יהודים בלבד. מן "גזען חשוך" כזה, שמה לעשות - זה התנאי שלו. האם שנלר יתמוך בכך? האם בתי החולים בארץ יקבלו את התנאי הזה? ברור שלא. מדובר בשבירת העקרונות הליברליים של מדינת ישראל, ועדיף שימותו החולים היהודיים ולא נטמא חלילה את נאורותנו. ישראל משקיע טיפולים יקרים במחבלים, כשאין לה כסף לתרופות מצילות חיים – שוב מן נאורות שכזו, הקודמת לערך החיים – היהודיים לפחות... ביהדות, עבד המתאהב באדונו ומסרב להשתחרר, זוכה לטיפול משפיל, המדגיש את העובדה שאיש זה, שויתר מרצונו על חירותו , איבד למעשה צלם אנוש. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא חירותנו. איננו שייכים לשום אדון – אפילו לא למדינה. לפני כשנתיים הוזמנתי לעימות מול היו"ר הראשון של מועצת יש"ע. נושא העימות היה "אי הציות" נוכח ההתנתקות הקרבה ובאה. המראיין שאל שאלות זהות ושנינו השבנו. "האם יש לדעתך גבול לציות?" שאל אותי המראיין את השאלה הראשונה. "מובן שיש" השבתי קצרות. "ומה אתה חושב בעניין?" הפנה המראיין את השאלה לאיש מועצת יש"ע. "היתה לי הזכות להכיר את אריאל שרון ולעבוד איתו שנים רבות" – השיב האיש. לא כל כך הבנתי מה הקשר לשאלה, אבל הנחתי שבהמשך הדיון התשובה תתבהר. "מהו לדעתך הגבול שמעבר לו מותר לסרב?" שאל אותי המנחה. הגדרתי למנחה הגדרה מדויקת של גבול כזה – והמתנתי לתשובתו של עמיתי לאותה שאלה. להפתעתי, פירט האיש שוב ושוב את האנשים החשובים שחסה בצל קורתם. וכך נמשך הדיון, כשאני עונה לשאלות, ובן שיחי מסביר עד כמה הוא מקורב לוותיקי הארץ ובוניה. הוא תיאר דמויות חשובות מן הפוליטיקה, טייסים וגנרלים מפורסמים, והשתאותי הלכה וגברה. בשלב מסוים החל האיש להסביר שהוא זה שבנה את ההתיישבות ביש"ע, ורמז לכך שגם ביתי בקרני שומרון – נבנה בעצם על ידו. כשהאזנתי להקלטת האירוע וניסיתי להבין מה בעצם קרה כאן, התחוור לי שעבור בן שיחי, הערך הקובע אינו מה האמת, אלא למי אתה שייך. אין אצלו אי ציות לאדון – המדינה, מכיוון שהוא בעצם שייך לה. אבל זה רק מחצית הסיפור. כי אין גם צורך להתמודד עם טענותיי, מספיק להבהיר שאני בעצם שייך לו! זוהי התודעה המפא"יניקית, אותה אימצה מועצת יש"ע, בבואה להחיות את החלוציות הציונית הישנה. כלל לא הפתיע אותי כשאותו יו"ר ראשון של מועצת יש"ע, הלך אחרי אדונו למפלגת ההתנתקות 'קדימה', וכלל לא מפתיע אותי שהיום הוא משלים את המעגל, ומגלה כי מבחינתו – המדינה יכולה ליטול לא רק את ביתי, אלא גם את אברי. * מאמר זה הופיע באתר NRG ביום חמישי בשם - "לא רכוש מדינה" - http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/529/119.html. רצוי להגיב שם.
|
