|
התמיכה הציבורית בשי דרומי - החוואי שירה בפורץ – חוצה גבולות פוליטיים. כולם חשים שדרומי הוא האיש הטוב והנורמלי בסיפור, ואילו המשטרה, שעצרה אותו ועוד החליטה להחמיר ולהאשימו ברצח במקום בהריגה, היא הצד המקובע ואולי אף המרושע בכל הסיפור הזה.”חזקה על חלשים “. הבודדים התומכים בעמדת המשטרה הם כמובן נציגי הציבור הערבי, הממלאים בנאמנות את תפקידם ודואגים לאינטרסים של בוחריהם. אם לשפוט על פי התמיכה מקיר אל קיר – דרומי "יצא מזה" איכשהו, וכמובן טוב שכך. למזלו, חוותו נמצאת בנגב ולא ביצהר, שכן אז, יכול היה לשכוח מחירותו עד ביאת המשיח.
"המודיעים שלנו שולחים לנו sms ואומרים לנו 'הם יצאו לעבודה" – סיפר לי חקלאי מן הדרום. "אנחנו יודעים שהם באים ואיננו יכולים לעשות כלום". הם לא יוצאים לגנוב, הם יוצאים ל"עבודה". התרבות ממנה באו אינה רואה הבדל מהותי בין עבודת היום ל"עבודת" הלילה. "הוא מסכן" – התראיין, מנהיג ערבי מכובד , "לא נותרה לו ברירה, רק ככה הצליח להתפרנס...". מדובר בתרבות מוסלמית שבה זכות הקניין היא של החזק. בישראל הפוסט מודרנית – המסכנות היא כוח ויש מי שלמד זאת היטב. עמיר פרץ מתלונן על גאידמק ש"השתלט לנו על המצוקה", כלומר על מקור כוחו של פרץ. הבדואי שפרץ אל חוותו של שי דרומי, הוא גם ה'אחר', וגם ה'חלש' – כוח עצום בעולם הערכים שנכפה על החברה הישראלית. הכוח הזה מעביר אליו, אל הבדואי, את זכות הקניין. אין לו שום בעיה להתקשר אליך ולהציע לך לקנות מידו את המכונית שגנב ממך. הוא באמת ובתמים מרגיש שהיא עכשיו שלו. התרבות בה זכות הקניין היא של החזק, פגשה בישראל, תרבות שבה זכות הקניין אינה ערך העומד בפני עצמו אלא נובעת מרעיונות אבסטרקטיים – חירות שוויון וכו'. גישה זו נשאבת מן הגישה הנוהגת ברוב מדינות אירופה, בהן, התשתית הדתית היא הקתוליות הקלאסית. במקומות אלו, 'רובין הוד' – השודד את העשירים ומחלק לעניים הוא גיבור – וודאי שלא עבריין נקלה. לשי דרומי – מוטב היה להקים את חוותו הרחק ממדינות אלו. הבדואי המסכן שבא "להתפרנס", זוכה שם ליתר הבנה מאשר החוואי בעל הרכוש. לעומת התשתית האידאית הקתולית, עליה בחר המשפט הישראלי להישען, קיימת בעולם החופשי תשתית אחרת, המיוצגת בעיקר בארה"ב. התשתית הדתית במדינות אלה היא הפרוטסטנטיות הקלוויניסטית. קלוין ולותר מרדו בקתוליות הישנה ובחרו לחזור ולבסס את אמונתם גם על מקורות מן הברית הישנה. שם, בתנ"ך היהודי, איסור הגזל וזכות הקניין הינם ערך מקודש. האדם הוא "חלק אלוה ממעל" ומה שמבטא את הנקודה האלוקית שבו היא יכולתו ליצור. על כן היחס לרכוש, ליצירה שנוצרה ביושר, הוא כמעט יחס של קדושה. יעקב אבינו מסכן עצמו וחוזר כדי להציל פכים קטנים. הפרוטסטנטים אף הקצינו וטענו שרכוש מעיד על צדיקות. אם יש לך, סימן הוא שהאלוקים אוהב אותך. מה שחשוב לענייננו הוא שבארה"ב, בשוויץ ובמדינות עם תשתית תרבותית דומה, שי דרומי יכול היה לישון בשקט, במיטתו ולא בדיר. הבדואי המסכן לא היה מעלה בדעתו להסתכן במוות בטוח כדי להתפרנס, ואם היה עושה זאת – איש לא היה עוצר את שי. בארה"ב שואב הפרט את חירותו וזכויותיו מזכות הקניין לא מערכים אבסטרקטיים. עד כמה הדברים מושרשים שם, תעיד העובדה שהזכות לנשיאת נשק מקובעת בחוקה והסיבה הבסיסית אינה הגנה עצמית אלא משקל נגד למדינה וצבאה – עד כדי כך. אדם הגון הוא מלך בביתו ולמדינה אין שום דריסת רגל שם, כל עוד אינו פוגע בסביבתו. מעניין, שגלי ההגירה המוסלמית הכובשים את המערב, מדירים רגליהם מן המדינות בעלות התשתית הקלוויניסטית, ומציפים את המדינות בעלות התשתית הקתולית. מן חיבור טבעי שכזה בין מינוס לפלוס... ההזדהות, החוצה גבולות, של הציבור עם שי דרומי, נובעת מתחושת צדק טבעית המבוססת היטב בתרבות היהודית שלנו. "אם במחתרת יבא הגנב – אין לו דמים". איך שלא נסובב את הפסוק הזה, משמעותו היא שזכות הקניין גוברת על חייו של הגנב. אבל המשטר הנוהג בארץ אינו מסונכרן עם תרבותנו היהודית. אהרון ברק הקפיד מאוד שלא לצטט באף אחד מפסקיו, מקורות יהודיים. הצדק הישראלי הוא צדק קתולי. גן עדן לשודדים וגיהינום ליצרנים. "הערבי אינו בן המדבר" – דיווח הנציב הבריטי הראשון על רשמיו מארץ הקודש - "הוא אביו מולידו...". גן העדן הישראלי הולך והופך למדבר. "לא העכבר גנב – החור גנב". לא הערבים אשמים אלא תרבות המשטר שנכפתה על היהודים. * מאמר זה נשען על שיעורים בפילוסופיה של המשפט שלמדתי מפי הרב ד"ר יצחק לפשיץ פורסם במקור ראשון*
|
