הליכודניק השורשי

בנקודה אדר תשס"ז גיליון 298 נכתבו שני קטעים חושפניים על יד שני אנשים שונים.

שני הקטעים מיצגים אמת עמוקה, אלא שהאמת הנחשפת בהם מובילה לדעתי למסקנות השונות מהמסקנות של כותביהן.

הקטע הראשון נמצא במאמרו של הרב מיכאל אברהם: "האם לציונות היה אי פעם תפקיד?"

גדודי הילדים הנאיביים עד גיל 22, ועד בכלל, חובשי הכיפות הסרוגות פועלים במרץ ובהתלהבות בכל בחירות עבור האליל התורן – בגין, שמיר, ביבי, שרון, ואחר כך כמובן מתאכזבים מרה: "הרי הוא לא היה כזה", "הרי זה לא מה שהוא אמר", מסתבר שגם בבחירות הבאות יעבדו כל אלה ובאותו מרץ בעבור אותם אלילים. הללו משליכים את יהבם, ובצדק, על המטפיזיקה שתשכיח את הקונקרטי, על ראית הרצוי, במקום המצוי. הם ימשיכו לנאום בכיכרות, גלויי ראש יחידים, לעיני המון משולהב חובש כיפות סרוגות, עד שיגיעו לכסא הנכסף שממנו "רואים דברים שלא רואים מכאן". אבל אל חשש! עיני ההמון כלל לא רואות אותם, הן חודרות דרכם ופונות אל השמש העולה, ופניהם מזרחה.

הקטע השני הוא במאמר "כיפות שקופות" מאת אלישיב רייכנר.

כששואלים מה אחוז הדתיים בירוחם? אני מחייך. חוץ מהעולים החדשים מברית המועצות קשה להגדיר תושבים מירוחם כחילוניים. אמנם רבים לא עומדים "במבחן הכיפה" אך קשה להגדיר אנשים שמתפללים שלוש תפלות ביום במניין כלא דתיים רק בגלל שבין התפילות הם מסתובבים גלויי ראש. לטוב ולרע, הדתיות המזרחית סלחנית הרבה יותר מאחותה האשכנזית. היא אינה ממהרת להצמיד תוויות לאלה מתוכה שלא מקפידים על קלה וחמורה. עם השנים למדתי למצוא את היתרונות שבכך. יכולת ההכלה של הדתיות המזרחית מאפשרת ליותר אנשים מתוכה להרגיש נוח בבית הכנסת ובאירועים דתיים. ההימנעות מהדבקת תוויות ומדירוג מידת הדתיות של האדם משאירה יותר אנשים קרובים לדת ומונעת פיתוח רגשות אנטי דתיים בקרב אלה שכן בחרו להתרחק. בכלל החילון המזרחי, אם הוא קיים בכלל, הוא כמעט תמיד זמני. בשלב מסויים תמיד תגיע התחזקות, והיא בדרך כלל לא תפיל אף אחד מהכיסא בבית הכנסת, כי הרי כל יהודי מעדות המזרח הוא דתי אדוק בפוטנציאל . החיסרון שבמסורתיות הוא כמובן הפסיחה על שני הסעיפים, ואני לא מקל ראש בכך. זה לא כל כך טבעי לראות בחור שרק לפני חמש דקות קרא בתורה ועכשיו הוא מחלל שבת, לא תמיד בשוגג, מחוץ לבית הכנסת.......... מנהיגי הציבור הדתי נזכרים במסורתיים בעיקר לפני בחירות הגיע הזמן שנתחיל לספור את חובשי הכיפות השקופות לא רק בנסיבות אלקטוראליות.

שני קטעים אלו מתארים בצורה הנוקבת ביותר את התשתית האלקטוראלית של הליכוד (ושל המחנה הלאומי בכלל) – המסורתיים המהווים כחמישים אחוז מהציבור היהודי, והדתיים המהווים כשלושים אחוז ממנו. ובכל זאת - העשרים אחוז החילוני המוצהר עומד לא רק בראש האליטות של המדינה, אלא גם בראש מפלגת השלטון של המחנה הלאומי..

הרב מיכאל אברהם קלע בדיוק לאבסורד – מדוע אין קשר בין ציבור הבוחרים לנבחריו?

התשובה היא, שעד שקם משה פייגלין פשוט "לא היה בתפריט" מנהיג התואם את ציבור הבוחרים הלאומי שהציע את עצמו לבחירה. כאשר מנחם בגין ושמחה ארליך רצו במשרד הפנים שהיה בידי ד"ר יוסף בורג מהמפד"ל הם הציעו לו כתמורה את משרד החוץ – בורג סרב – אתם רוצים אותי כשר החוץ או שר החוצה? פלט בסרקאזם האופייני לו כלפי המציעים.

בורג באותה העת ייצג נאמנה את קהל הבוחרים שלו – מה יש לנו לעשות עם משרד ראש הממשלה? או חלילה עם משרד החוץ או משרד הביטחון? משרד הדתות זה משהו משהו!! משרד הסעד? עוד יותר טוב! אבל פסגת השאיפות הוא משרד הפנים שזה בכלל בשמים.

אם כן, הסיבה לחוסר ההתאמה בין הבוחרים לנבחרים נובעת מנמיכות רוח פנימית – גם הציבור המסורתי הגדול - שהוא הקובע את תוצאות הבחירות, נתפס לאותה רוח.

למעשה, לא רק שנתניהו אינו נציג אוטנטי של הציבור הלאומי לסוגיו אלא הוא אפילו דוחה אותו. זו הסיבה שבבחירות הראשונות שנתניהו היה בראש הליכוד הוא לא הוסיף לליכוד אפילו מנדט אחד – קיבל ליכוד עם 32 מנדטים וכך השאיר אותו, אחר כך הוא הוריד את הליכוד ל 19 מנדטים. הציבור הלאומי מצביע לליכוד לא בגלל נתניהו, אלא למרות נתניהו, ובגלל כישלון השמאל. כי נתניהו אינו מייצג כלל את בוחרי המחנה הלאומי הוא למעשה נטע זר במחוזות הבחירה שלו.

המועמד שכן מיצג נכונה את האלקטורט של הליכוד הוא משה פייגלין.

כמובן שמשה פייגלין אינו האפשרות היחידה למועמד התואם את האלקטורט הלאומי - גם אריה אלדד למשל, מיצג היטב את האלקטורט הזה.

לא לחינם התברר בסקר של ערוץ שבע כי אריה אלדד ומשה פייגלין חולקים בקירוב את אותם אחוזי תמיכה בין הגולשים בו - כשליש כל אחד. ואילו נתניהו ואביגדור ליברמן משתרכים הרחק מאחור.

אבל, לצערינו האחרים אינם מתמודדים במגרש הנכון – במגרש על ראשות הממשלה.

הלואי ונזכה לראות שהמתמודדים במגרש הזה יהיו משה פייגלין ואריה אלדד, ולא ביבי נתניהו וסילבן שלום, אבל כרגע במגרש הזה יש רק מועמד אחד המיצג נאמנה את המחנה הלאומי - משה פייגלין.

זמן מה אחרי הבחירות האחרונות לראשות הליכוד עצרתי לתדלק. המתדלק ראה על המכונית שלי מדבקות של משה פייגלין

אמר לי: אהה, אתה פייגלין? אני הצבעתי ביבי, כמה אני מצטער על זה, עכשיו אני אצביע האיחוד הלאומי.

שאלתי אותו: למה שתצביע האיחוד הלאומי?

ענה לי: כי ביבי רוצה לסלק את פייגלין מהליכוד.

שאלתי אותו: אז למה לא הצבעת פייגלין?

אמר לי: כדי שביבי יביא קולות.

אמרתי לו: אתה הצבעת ביבי כדי שביבי יביא קולות, ועכשיו בגלל ביבי לא תצביע ליכוד?!!!

בפעם הבאה תצביע פייגלין ותצביע ליכוד.

הצביעו פייגלין ומחל, הצביעו מחל ופייגלין.