|
קשה להתעלם מן העובדה שבפועל, את רובם הגדול של שטחי ארץ ישראל ששוחררו ב67, מסרו לאויב הערבי ממשלות הימין. ולא בשטחים ריקים עסקינן, היחידים שהחריבו יישובים פורחים וחוקיים למהדרין, היו מנהיגים שנבחרו בקולות נאמני הארץ. את גוש קטיף הקימה ממשלת העבודה והחריבו בפועל, אנשים שנבחרו תחת הפתק מח"ל. בעד ההחרבה והגירוש הצביעו לא רק אולמרט וליבני, אלא גם נתניהו ושטייניץ. לא נעים – אך זו האמת. לכן – כלל לא מפתיעה העובדה שהציבור שנותר נאמן לאידיאולוגיה המקורית של המחנה הלאומי תוהה לעיתים- מה עדיף?
אולמרט עם 3 אחוזי תמיכה ובלי לגיטימציה לביצוע נזקים בקנה מידה אסטרטגי, או נתניהו עם 30% תמיכה, מוכן ומזומן לבצע את תכתיבי השמאל והאמריקנים. ובכן, מי צודק? התשובה היא- אף אחד. האמת היא שאין הרבה טעם בשאלה משום שממילא המחנה הלאומי חסר יכולת השפעה כלשהי בנושא זה. מעולם לא זכתה קואליציה כושלת כל כך, ביו"ר אופוזיציה שותק כל כך. השתיקה והשיתוק מאימת השמאל, הפכו לאסטרטגיה, כמעט לאידאולוגיה. כך הם פני הדברים כיום מן הפינה האופוזיציונית הנוחה. נותר רק לדמיין כיצד ייראו הדברים לאחר ה"ניצחון". במצב הקיים, ללא מנהיגות סוחפת מצד האופוזיציה, עתידה של הממשלה לשבט או לחסד, נתון ממילא בידי כל כוח אחר בזירה מלבד הליכוד. נתניהו הוא ללא ספק אדם ישר קצת יותר, ומוכשר הרבה יותר, מאולמרט. בזמן הפריימריס, כשהבעתי את דעתי כי מדובר באיש המוכשר ביותר שעמד בראש ממשלת ישראל מאז בן גוריון – שפשפו הפרשנים את עיניהם בתדהמה. אך חוט שדרה אידיאולוגי וכושר מנהיגות, אינם בין הכישרונות שנתברך בהם נתניהו. למעשה - מי שמצפה משאר המרכיבים של המחנה הלאומי, להפיל עבור נתניהו את ממשלת אולמרט, מכיר למעשה בעובדה שהאיש אינו מנהיג. ובכל זאת – מי צודק? מעדיפי המצב הקיים, או חסידי נתניהו? שני הצדדים טועים טעות מרה. השמאל הוא המוח והנשמה של הקריסה הישראלית. ואילו הימין, חסר האידיאולוגיה האלטרנטיבית, מוצא עצמו שוב ושוב כגוף המבצע את מדיניות השמאל. "שרון רוצה מדינה פלסטינית ואתם אומרים שאני הפסדתי" אמר שריד לאחר נפילת מר"צ ב 2003. אוי כמה שהוא צדק... השמאל – בלי שום קשר לאמירת הבוחר - השתלט על ההוויה הישראלית והוא המכתיב הבלעדי של סדר היום הלאומי. "ומה האלטרנטיבה שלכם?" - קרא פרס מעל דוכן הכנסת כלפי ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו. נתניהו – למרות כל כישרונותיו, נותר חסר מענה אל מול הדמגוג, שהביא זה עתה את הסכמי אוסלו לאישור בית המחוקקים. ואכן – כשעל גלי חסימות הכבישים של "זו ארצנו" וההתגייסות הכוללת של חב"ד ושאר מרכיביו האידאולוגיים של המחנה הלאומי, עלה נתניהו לשלטון, הוא מצא עצמו בתוך זמן קצר מתחבק עם ערפאת ומכריז כי מצא ידיד חדש. זו לא היתה החלקה חד פעמית. כל התנהלותו מאז ועד ימינו אלה, מעידה שוב ושוב כי הוא לכוד בתוך ההוויה הקיימת, ללא שום יכולת לשנותה. מי שמנסה לבחור באחת משתי האפשרויות חייב לטעות, משום שהוא מקבל את כללי המשחק לפיהם הוא חייב לתת את כוחו לאחת מהשתים – או לנשמת הקריסה או לגופה. במצבנו היום אין ברירה מלבד סלילת מסלול חדש. ברור שצריך להיפטר מהנהגת השמאל, ברור גם שהנהגת המדינה צריכה לבוא מתוך המחנה הלאומי, כלומר ממכשיר ההנהגה שלו – הליכוד. משמעות הדבר היא שמצד אחד עלינו להצטרף לליכוד ולחזקו ככל יכולתנו. אך זאת בתנאי שנחמש את הליכוד בתשובה אידאולוגית אמיתית לשאלתו של שמעון פרס, ובמנהיגות של ממש, המסוגלת ביום פקודה לממש את האידיאולוגיה הזו. *פורסם גם במקור ראשון
|
