(לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, לחץ כאן) (לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, לחץ כאן)
חברים יקרים – ה' עמכם!
בשבת האחרונה התפרסמה בעיתון בשבע כתבת שער תחת הכותרת "איפה המנהיג". לצורך הכנת הכתבה, נשאלתי טלפונית, האם הציבור הדתי בשל להנהגה. באופן אינסטינקטיבי השבתי בשלילה. רק יהודי ירא שמים ושומר מצוות ראוי ויכול להנהיג את המדינה – הוספתי, אך הציבור הדתי אינו נוטל אחריות, אלא מעדיף להתייחס אל עצמו כאל סקטור נבדל, הנשען על הנהגתם הלאומית של אחרים.
העיקרון המנחה של 'מנהיגות יהודית' הוא שכדי שעם ישראל יוכל להתקיים ולפרוח בארץ ישראל, עליו להתקדם במסלול בו הוא הולך ומגשים את ייעודו ההיסטורי. על היהודים, המעידים בעצם קיומם על קיום האל, להוות דגם ומופת לחברה האנושית כולה, ובכך להביא לתיקונה על פי העקרונות והצווים האלוהיים שהם נושאים עמם מאז יציאת מצריים ומעמד הר סיני.
"בנים אתם לה' א-לוהיכם..." אומר בורא עולם לבניו של ישראל ומשליך באומה מיוסרת זו מן קסם מיוחד הקושר את הבנים לאב ואינו מאפשר לה להיעלם כדרך כל האומות מעל בימת ההיסטוריה. אומות העולם מביטות בתערובת של ציפייה ושנאה בבנים המעידים על המהות המוסרית הממתינה להם מעבר לפרגוד. גדולי הפילוסופים עומדים נפעמים מול חידת העם היהודי.
לפני למעלה מ-300 שנה ביקש המלך הצרפתי לואי ה-14 מהפילוסוף הצרפתי הגדול, בלייז פסקל, לתת לו הוכחה לקיומו של העל-טבעי. פסקל ענה: "ובכן, היהודים, הוד מעלתך - היהודים".
לב טולסטוי – גדול סופרי רוסיה אמר על היהודים:
"היהודי הוא סמל הנצחיות. הוא שטבח ורדיפות במשך אלפי שנים לא הצליחו להשמידו, הוא שאש או חרב או אינקוויזיציה לא הצליחו למחותו מעל לפני האדמה. הוא שהיה הראשון להביא לעולם את דברי האלוהים. הוא שהיה במשך זמן כה רב שומר הנבואה, ואשר מסר אותה לשאר העולם. עם כזה לא ניתן להשמיד. היהודי הוא נצחי כמו הנצח עצמו."
וגם הסופר האמריקני הנודע – מארק טוויין לא טמן ידו בצלחת:
"המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומילאו את העולם בשאון, הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר, והם שקעו, ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא אֻכַּל באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל, או אבדו בכלל.
היהודי ראה את כולם, הכה את כולם והוא היום מה שהיה מאז. אינו מראה סימני שקיעה ולא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם, מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר."
העדות על קיום האל ותביעתו מן החברה האנושית, אותה עדות אותה נושאים היהודים על גבם – בן אם ירצובכך ובין אם לאו – היא יסוד האנטישמיות. ברבות השנים ניסו רבים מהיהודים לפתור את הבעיה באמצעות התבוללות והתנערות משליחותם. אך מתברר שליהודי אין לאן לברוח מן הברית בינו ובין א-לוהיו.
הוא יכול אולי לרמות את עצמו – אך את הגוי הוא אינו יכול לרמות. גיבנת העדות מתנוססת על גבו גם כשנדמה לו שהצליח להפוך מיהודי, למשכיל, לציוני, לישראלי, ולליברל.
שורש המבוי הסתום בו נמצאת החברה הישראלית הוא הניסיון לבנות לעם היהודי מדינה "נורמלית" – כזו המתכחשת לייעודו ההיסטורי. כדי לצאת מן המשבר, עלינו "לעשות שלום" בין מדינת ישראל ובין הייעוד היהודי. על מדינת ישראל לקבל על עצמה באופן מודע, לשמש כלי לקיום יעדיו ההיסטוריים של עם ישראל שאם לא כן היא מאבדת את לוז קיומה ומתפוררת.
רק קברניט חדש עם מפת דרכים יהודית חדשה, יכול ליטול לידיו את הגה הספינה ולהפנותה ממסלול ההתרסקות אל חוף מבטחים.לשם כך אנו זקוקים למנהיגות יהודית, מנהיגות מאמינה, המבקשת ללכת בדרך ה' – וזה הסיפור של מנהיגות יהודית.
אז מה הבעיה בציבור הדתי
לכאורה הדברים פשוטים. רוב האנשים המכונים "דתיים" וודאי יסכימו עם עיקרי הדברים.
אם כן כיצד זה לקח כל כך הרבה שנים עד שקמה תנועת מנהיגות יהודית? וקשה עוד יותר – כיצד זה אחרי שקמה תנועת מנהיגות יהודית, לא ממהר הציבור הדתי כולו (או לפחות הציבור הציוני דתי) לתמוך בה?
מתברר שתיאוריות לחוד ומציאות לחוד. הציבור הדתי על כל גווניו התרגל לריטואל מסוים. הוא ימסור את נפשו על קיום מצוות מילה – שהרי מדובר במצוות עשה שהעובר עליה חייב כרת. אך הוא יתעלם לחלוטין ממצווה נוספת שחיובה כרת ושזמנה מגיע בעוד פחות משבועיים – מצוות קורבן פסח. נוח לו לציבור הדתי שבפתח הר הבית עומד שוטר ישראלי שימנע ממנו מלהקריב קורבן פסח. בינינו – מי באמת רוצה להידחק בעוד שבועיים לפתח הר הבית, לשחוט כבש, ואח"כ לעשות ליל סדר על איזו מדרכה בירושלים...אך נתאר לעצמנו כיצד היו כל חברי הכנסת הדתיים והציבור הדתי על כל גווניו מתייחסים לאיסור שיוטל משום מה על קיום המנהג הברוטאלי והפגאני המכונה ברית מילה...
היום המדינה לא מונעת את קיום המצווה, המדינה נותנת לדתיים את האמתלה לחמוק ממנה.
אני מקיים מצוות מכוח האינרציה, או הציווי החברתי. רצון הבורא מעסיק אותי פחות בחיי היום יום.
גם בהתייחסות למדינה פועלים הדתיים באופן דומה. אם אתה חרדי – אז אין לך שום בעיה. המדינה היא מציאות רעה – דיעבד מוחלט,שנכפה עלינו ועלינו להתבדל ולהסתדר אתו עד שיתפורר, יחלוף מן העולם, ויבוא משיח צדקנו. ממילא אין ביהדות החרדית כל עניין לנסות ולהנהיג את המדינה הזו. השאלה האמיתית היא על הציונות הדתית – זו הרואה – ובצדק – את המימד הגאולי הלכתחילי שבשיבת הריבונות היהודית לארץ ישראל. מדוע היהדות הזו אינה לוקחת אחריות? מדוע בכל הנוגע לצורך הברור להנהיג, היא מתנהגת למעשה בדיוק כמו היהדות החרדית.
כפי הנראה התשובה היא כמו בעניין קורבן הפסח. גם הציונות הדתית חיה את הריטואל יותר מאשר את המהות. התרגלנו להובלה הציונית/חילונית, נוח לנו עם זה, הממסדים שלנו למדו לחיות עם העניין הזה, אנשים מתפרנסים מזה, קריירות אישיות רבות מדי בנויות על המבנה הזה, וכן הלאה.
תודעת הנהגה
אבל יש כאן משהו עמוק יותר מעצם הנוחות הממסדית והאינרציה. הציבור הדתי באמת לא רוצה להנהיג. שנים של תפיסה עצמית סקטוריאלית, דיכאו בציבור הדתי לאומי את תודעת ההנהגה. הרצון להנהיג נתפס כהתרברבות והתנשאות – לא כנטילת אחריות. כך מוצא עצמו הציבור הדתי לאומי, מארגן עצרות ענק ומחפש בנרות דוברים גלויי ראש שיואילו לבוא ולעמוד על הבימה. כך גם מצאנו עצמנו לאחרונה מול כנס ירושלים, שמושב שלם מוקדש בו לשאלת ההנהגה האמונית, אך איש מבין אנשי הארגון היחיד הפועל לקידום המטרה הזו, לא מוזמן להרצות באותו כנס. מבחינתנו העניין הוא לא יותר ממשעשע, ומצביע על אותו דיסוננס המוכר לנו היטב. אין בליבנו שום טרוניה כלפי המארגנים שוודאי פועלים רבות למען כלל ישראל. ערוץ 7 אף מסייע רבות למנהיגות יהודית בהעברת מסריה לציבור. בשום אופן איננו מבקשים ואיננו רואים חשיבות מיוחדת להשתתפותנו בכנס הזה. אולם הדוגמה הזו בוודאי מדגימה היטב את העובדה כי מצד אחד – הציבור הדתי לאומי כבר מודע היטב להכרח שבפיתוחה של מנהיגות יהודית לישראל, ומצד שני הוא מפחד מאוד מהתקדמות מעשית בכיוון הזה.
הוא לא רוצה להנהיג , ולכן לא בשל להנהגה.
מנהיגות יהודית מפתחת את הרצון להנהיג- בעיקר אצל הצעירים. אנו רואים ברכה רבה בעמלנו והתודעה בציבור הדתי לאומי (וגם בקרב צעירי הציבור החרדי) מתחילה להשתנות.
העלייה לחומש
קבוצה של חברה נפלאים מארגנת עליה חוזרת לחומש. מדובר במהלך חשוב מאוד ואנו מעודדים ומברכים את כל השותפים בו. אולם חשוב להבין.חזית המאבק על ארץ ישראל והריבונות היהודית בארץ כולה, כבר לא עוברת בהתנחלויות. חשוב לחזור לחומש מן הטעם הפשוט של מצוות יישוב הארץ, ומטעמים נוספים. אך המהלך הזה לא יהיה המהלך שישנה את הכיוון אליו קורסת המדינה. הגישה הציונית הקלאסית של עוד דונם ועוד קראוון, היתה אולי נכונה לשעתה – היום היא כבר לא עובדת. גם במאבק על ארץ ישראל אנו מתפתים לפעמים לריטואל אליו הורגלנו. חזית המאבק על עתיד המדינה נמצא היום בהתמודדות על הנהגתה. מאות אלפים שנאבקו על גוש קטיף יכלו. עם חלק קטן מן האנרגיות שהושקעו שם, להגיע מזמן להנהגת המדינה. גם גוש קטיף היה אז עומד על תילו ופורח.
יבורכו העולים לחומש, בע"ה נחזור גם ליישובי חבל עזה, ניישב ונפריח את הארץ כולה, תחת הנהגה יהודית שתבטיח את קיומם לעד.
להלן פרטים על העלייה לחומש:
עלייה לחומש
בע"ה חוזרים לחומש ביום שני, ז' בניסן 26.03.07. העלייה בהשתתפות הרבה תנועות, מרוכזת סביב גרעין של כ- 30 משפחות, ופעילים רבים כולל חברי מנהיגות יהודית. מהשעה 13:00נפגשים בשבי שומרון ויוצאים לדרך מסומנת בקבוצות מאורגנות עם מורי דרך ונושאי נשק. להביא אוכל, בגדים חמים וכל מה שצריך ליומיים. בבקשה לתמוך לתרום ולהיות שותפים למבצע הגדול הזה. לפרטים נוספים שאול כהן 052-60-70-117
· ביום חמישי, ב' חוה"מ פסח, מנהיגות יהודית יציב דוכן בחברון. משה פייגלין יהיה נוכח במקום במשך כל היום, ויקבל את פניהם של אלפי עולי הרגל ויאחל להם חג שמח. בדוכן יחולק חומר וימולאו טופסי התפקדות לכל המעוניינים. אם אתה מעוניין להצטרף למשה ולעזור, נא ליצור קשר עם דוד שיראל – או בטלפון: 02-9961123.
אם כן כיצד זה לקח כל כך הרבה שנים עד שקמה תנועת מנהיגות יהודית? וקשה עוד יותר – כיצד זה אחרי שקמה תנועת מנהיגות יהודית, לא ממהר הציבור הדתי כולו (או לפחות הציבור הציוני דתי) לתמוך בה?
כך מוצא עצמו הציבור הדתי לאומי, מארגן עצרות ענק ומחפש בנרות דוברים גלויי ראש שיואילו לבוא ולעמוד על הבימה. כך גם מצאנו עצמנו לאחרונה מול כנס ירושלים, שמושב שלם מוקדש בו לשאלת ההנהגה האמונית, אך איש מבין אנשי הארגון היחיד הפועל לקידום המטרה הזו, לא מוזמן להרצות באותו כנס. מבחינתנו העניין הוא לא יותר ממשעשע, ומצביע על אותו דיסוננס המוכר לנו היטב. אין בליבנו שום טרוניה כלפי המארגנים שוודאי פועלים רבות למען כלל ישראל. ערוץ 7 אף מסייע רבות למנהיגות יהודית בהעברת מסריה לציבור. בשום אופן איננו מבקשים ואיננו רואים חשיבות מיוחדת להשתתפותנו בכנס הזה. אולם הדוגמה הזו בוודאי מדגימה היטב את העובדה כי מצד אחד – הציבור הדתי לאומי כבר מודע היטב להכרח שבפיתוחה של מנהיגות יהודית לישראל, ומצד שני הוא מפחד מאוד מהתקדמות מעשית בכיוון הזה.
חזית המאבק על ארץ ישראל והריבונות היהודית בארץ כולה, כבר לא עוברת בהתנחלויות. חשוב לחזור לחומש מן הטעם הפשוט של מצוות יישוב הארץ, ומטעמים נוספים. אך המהלך הזה לא יהיה המהלך שישנה את הכיוון אליו קורסת המדינה. הגישה הציונית הקלאסית של עוד דונם ועוד קראוון, היתה אולי נכונה לשעתה – היום היא כבר לא עובדת. גם במאבק על ארץ ישראל אנו מתפתים לפעמים לריטואל אליו הורגלנו. חזית המאבק על עתיד המדינה נמצא היום בהתמודדות על הנהגתה. מאות אלפים שנאבקו על גוש קטיף יכלו. עם חלק קטן מן האנרגיות שהושקעו שם, להגיע מזמן להנהגת המדינה. גם גוש קטיף היה אז עומד על תילו ופורח.