|
בבוקר יום השואה הודיעו בחדשות שישראל תאפשר העברת נשק וסיוע צבאי בשווי 50 מליון דולר למשמר הנשיאותי של אבו מאזן. למישהו יש ספק שהנשק הזה יופנה, בסופו של דבר, נגדנו? כולנו יודעים שמה שהיה הוא שיהיה, ויהודים ימותו מהנשק הזה, אז למה אנו ממשיכים לתת?
"איך הם נתנו שיעשו להם את זה?" שאלו בשחצנות הצברים הגיבורים. הם הרי ידעו לאן מובילים אותם. 'סבונים' – כך כינו אותם. נו? ואנחנו? אנחנו הרי מבינים היטב שיהודים הולכים למות מהנשק הזה – מה אנחנו עושים בעניין? אלא שערב יום העצמאות ה59, דמם של יהודים עודנו הפקר. טבע העולם הוא שצריך לתת נשק לעזה, ובעוד חצי שנה הנשק הזה יהרוג יהודים ואז ניתן שוב נשק כדי להגן מפני הנשק שנתנו היום, שמגן מפני הנשק שנתנו אתמול... ככה זה, זה גדול מאיתנו – צריך להשלים עם הרולטה הרוסית הזו, 'להקטין ראש' ולקוות שלא אני ואהובי ניפול הפעם ברשתה. למזלנו יש לנו מדינה ואפשר להפגין. ובאמת היו הפגנות בערב יום השואה. סוערות אפילו. צברים ישראליים חסונים וגאים חסמו כבישים, הציתו צמיגים, אפילו נעצרו כמה... הם לא פראיירים...הם לא 'סבונים'...מה פתאום שישלמו כמעט אלף שקל בחודש שכר לימוד... אבל על הנשק שמועבר לעזה? על היהודים שימותו? למה להפגין? כאז כן עתה - יש מנה קבועה של יהודים שצריכים למות. זה מן חוק טבע שכזה. "השמש זורחה, השיטה פורחת והשוחט ממשיך לשחוט" ( פארפרזה על ביאליק – בגיא ההריגה ). ראיתם פעם מישהו מפגין נגד השמש הזורחת? אחרי החדשות ראיינו את ניצול השואה דב שילנסקי. "בשבילי" - הסביר יו"ר הכנסת לשעבר – "מדינת ישראל היא הערובה לכך ששוב לא תהיה שואה". אני מאוד אוהב ומכבד את דב שילנסקי, אבל לא הצלחתי להבין על מה הוא מבסס את דבריו. אם על הכוח הצבאי, הרי שזה, התברר כמשענת קנה רצוץ - מי ששכח שיקפוץ לשדרות. אם הוא מתבסס על התודעה הגלותית שהשתנתה – הרי שזו רק נהייתה גרועה יותר. הנה קם מן צורר חדש, ומכריז בגלוי שהוא רוצה להשמידנו. "שהגרמנים ייתנו לכם מדינה – למה הערבים צריכים לשלם את חשבון השואה שלכם?" ולישראלים החדשים אין תשובה, והם חסרי אונים - ובדיוק כמו היהודים ההם, הם ממתינים למכת החסד על הירושימה הגוש-דנית. האמת היא שאני דווקא מסכים עם שילנסקי. אני חושב שהריבונות היהודית בארץ ישראל תשרוד וגם תפרח. אבל אני לא חושב שזה יקרה בזכות המדינה אלא למרות המדינה. על פי כל הגיון, שילנסקי טועה, וישראל המכחישה את עצמה לדעת, מובילה אותנו לשואה נוספת. אם לא הייתי מאמין בא-לוהים הייתי חייב למלט את משפחתי ולברוח מכאן. אבל אני מאמין באלוהי ישראל ובעמו, ואני מאמין שהוא רוצה אותנו כאן. אני מאמין בתנ"ך ובנבואות לפיהן הגאולה האחרונה לא תחלוף כקודמותיה. השאלה אינה אם נשרוד אלא מה יהיה המחיר – וזה כבר תלוי רק בנו. ככל שאנו בורחים מעצמנו ומייעודנו – כך מתגברים אויבינו. אני מאמין שכשנתחבר לזהות הלאומית שלנו יתעוררו בקרבנו כוחות חיים שלא הכרנום. או אז תתברר בדיעבד חשיבותה ועוצמתה של המדינה. יתברר אז כי מדינת ישראל למרות התכחשותה לייעודה, היא זו שמאפשרת את מימושו. וכשיש ייעוד – יש גם קיום. איש לא יעז אז לדבר על השמדת ישראל. *המאמר פורסם בNRG
|
