עונת הבוץ ועונת הקוץ

מיד אחרי פסח חטפתי את הפנצ'ר הראשון בעונה. בכל בוקר כשאני יוצא על אופני להרים, מחכה לי עונה חדשה. לכל עונה יש את הבעייתיות שלה. באביב קצת קשה לרכב כי מרבד הפרחים מכסה את הסלעים ופשוט לא רואים על מה רוכבים. חוץ מזה, הריח בסביבות פסח משכר כל כך, שממילא כבר לא שמים לב לשום דבר. אז פעם זו עונת הסתווניות, ופעם עונת הצבאים, פעם עונת הברקנים, או הרקפות, עונת הקיפודנים או עונת חזירי הבר. אין מה לדבר – התפאורן הראשי במופע של חיינו עושה עבודה מדהימה, אבל רובנו מעדיפים משום מה לכסות הכל בשלמת אספלט ומלט, ובמקום ליהנות מהתפאורה המתחלפת, להסתפק בחיים יבין בערב ובאגזוז של הרכב שלפנינו - בבוקר.

אמנם כל יום הוא עונה בפני עצמה – אבל אפשר לומר, שבגדול, לרוכבי הרים יש באמת רק שתי עונות מרכזיות. עונת הבוץ ועונת הקוץ. בשלב מסוים הרימה אשתי ידיים כשהייתי חוזר בעונת הבוץ מתוך הגשם, "מבוצץ" מכף רגל ועד ראש. היא טוענת שכנראה בנים אוהבים להתפלש בבוץ בלי קשר לגיל. יש בזה משהו... בניגוד לעונת הבוץ, הרי שבעונת הקוץ, אתה חוזר הביתה ללא רבב, אבל במקום לשטוף את המכלולים מכל הבוץ הזה, אתה מתמודד עם הקוצים העונתיים שמצליחים תמיד לחדור את כל שכבות ההגנה שבצמיגיך. בחורף אתה מוציא בוץ מהריסים, ובקיץ קוצים משאר חלקי הגוף.

אולי משום כך, יש המעדיפים אופני כביש. לי זה נראה הזוי לחלוטין. קודם כל משום שאופני כביש זה עניין מאוד מסוכן. חבר טוב שלי מהמילואים – נהרג על אופניו, בכביש 443 בדרך מירושלים לפ"ת. הסיכוי של רוכב אופניים להיהרג בכביש, גדול, על פי הסטטיסטיקה, פי עשר, מנהג רגיל. חוץ מזה אני לא יכול להבין למה להחליף את התפאורה הפלאית ההיא, בשברי זכוכיות, פגרי חיות, ובאגזוזי המשאיות החולפות ביעף, סנטימטרים אחדים לידך. בכל זאת – מתעורר אצלי לפעמים החשק להחליף את הטנק הדו גלגלי הישן שלי, בזוג אופני נוצה אלגנטיות שכאלה ולגמוא מרחקים. הסיבה שאינני עושה זאת היא שכנראה יש גם בעניין ההוא איזה חיידק מידבק, ואני פשוט לא רוצה להידבק בו. כשתהיה מנהיגות יהודית לישראל, התשתית לאופניים תקבל את תשומת הלב שהיא באמת ראויה לו, בינתיים, אני נשאר בהרים. אבל אתמול קיבלתי ממדינת ישראל מתנה נהדרת ליום העצמאות. כל הכבישים בדרך לחומש החרבה – שתיבנה ותיכונן במהרה בימנו אמן - היו חסומים, וזה היה פשוט תענוג לרוכבי אופניים. כשהגעתי ליישוב 'שבי שומרון' פגשתי את מנשה. על מנשה זה – כבר סיפרתי לכם. הוא שכן שלי, עו"ד, שנוסע על אופני הכביש שלו בכל יום מקרני שומרון, למשרדו שבראש העין. אבל זה "קטן עליו", אז ביום שישי הוא מרחיק נדוד, ובפסח, גם דיווש להנאתו, תוך ארבע וחצי שעות, במעלה הכביש מקרני שומרון, עד לכותל המערבי. באוטו זה לוקח שעה וחצי...

רכבנו יחדיו. בעליות, אין הבדל משמעותי בין סוגי האופניים, לאופני ההרים יש אפילו יתרון קל. אבל בירידות ובמישור – מנשה השאיר אותי הרחק מאחור. חלפנו על פני אלפי צועדים, צעירים וזקנים נשים וטף, שהשאירו את רכביהם עשרות קילומטרים מאחור, והעפילו לחומש. מישהו החליט להתעלל בציבור הזה, כשחסם את הכבישים הרבה מעבר לאזור שנאסר – מדובר בשטח שגודלו כגוש דן בערך. גם בדרכם חזרה, מותשים אך מרוצים מאוד – נמנע איסוף הציבור מן השטח שנמצאים בו יישובים ישראליים, שטח המותר כמובן בשהיה על פי חוק. בקיצור - התעללות פוליטית לתפארת מדינת ישראל, אבל היה בהחלט שווה.

אבל אני, דווקא בזכות המחסומים, הספקתי לחזור הביתה לפני הצהריים, להתקלח, ולהגיע לאירוע נוסף שהייתי מחויב לו ביום העצמאות.

לפעמים, אם אתה שוקע בבוץ, או שתוקעים בך קוץ – שווה להיות רוכב אופניים.

*פורסם בNRG