של מי ירושלים

 שער האריות. יהודה עציון, פרופ' הלל ויס ואני, עומדים כאן כבר כמה שבועות עם שלט גדול עליו נאמר "אם אין הר אין בית". בודדים מצטרפים. כשחיבק את ערפאת, צירף נתניהו למפולת אוסלו, את המחנה הלאומי. כשהכושי סיים לעשות את שלו, חזר השמאל עם אהוד ברק לראשות הממשלה. עכשיו, אחרי שהתועבה הזו קיבלה את מלוא הלגיטימציה של המחנה הלאומי – גם הויתור על ירושלים כבר לא מוציא את ההמונים לרחובות. במקום האריות שפרצו מכאן ושעטו אל עבר ההר, חולפות כעת על פנינו משאיות עמוסות בשרידי מקום המקדש שנחפר מן ההר ומושלך במזבלת פסולת בנין בקדרון, לפנות מקום למסגד חדש ההולך ומוקם על ההר. לאחר מס' שבועות מארגן הווקף פוגרום קטן ביהודים החוצפנים שעומדים שם בשער והמשטרה אוסרת עלינו להמשיך ולהגיע למקום.

הטלפון מצלצל. "שלום מדבר גדעון לוי מעיתון הארץ". "ביום שישי אני מנחה רב שיח בנושא ירושלים. "יהיו שם יולי תמיר (אז שרת הבריאות בממשלת ברק), פייסל חוסייני – מהרשות הפלסטינית, ואשמח אם תבוא גם כן".

תיאטרון ירושלים מלא באנשי שמאל ירושלמיים – כל מני 'בצלם' כאלה. על המסך מוקרן סרט

המתאר את סבלות ערביי העיר תחת שלטון הכיבוש הישראלי. האווירה בסיום קשה. "אני מתכבד להזמין לדיון את איש ירושלים מחזיק תיק החינוך בראשות הפלסטינית, את הד"ר פייסל חוסייני" – אומר גדעון לוי. מחיאות כפיים רמות מלוות את חוסייני העולה במדרגות אל הבמה ומיסב אל שולחן קפה קטן שהוצב במרכז הבמה. "האורחת השניה שלנו היא שרת הבריאות, פרופ' יולי תמיר", גם את כבוד השרה מלוות מחיאות רמות. "ואורחנו השלישי מר משה פייגלין..." קריאות בוז לא שמעתי, אבל הדממה צעקה חזק יותר. פסעתי בין השורת לכוון הבמה, אך קודם שהספקתי לעלות ולתפוס את מקומי, קם חוסייני, נעמד בראש גרם המדרגות והמתין לי כשידו מושטת לקראתי. היד נותרה באוויר. התעלמתי ממנו ותפסתי את מקומי ליד השרה תמיר שישבה בנינו.

"הדיון החל. חוסייני סיפר על משפחתו שכבר 600 שנה בירושלים. הוא סיפר על חיי השכנות הטובה שתמיד היו עם היהודים, הוא תיאר תיאור פסטוראלי את גן העדן שהיה קודם לכיבוש היהודי. "כשיסתיים הכיבוש, נחיה שוב בשלום" סיים חוסייני את דבריו. השרה תמיר שישבה בנינו הנהנה כל העת הנהוני הסכמה. הממשלה בה היא מכהנת,כבר גמרה אומר למסור את ירושלים, ואפילו הפגנות של ממש לא נראות. "אתה יודע פייסל" – פניתי בחביבות אל חוסיני מעל לראשה של תמיר – "יש בנינו משהו משותף שאין לאף אחד אחר באולם הזה". חוסייני הביט בי בהפתעה. הקהל נדרך, הנה נשבר הקרח, מי יודע אולי תצא מכאן היום איזו בשורה... " אני חושב שאתה ואני היחידים בכל האולם הזה שמאמינים בא-לוהים... אתה מאמין בא-לוהים, נכון מר חוסייני?". חוסייני הנהן בהסכמה. "עכשיו תראה" – המשכתי "הבאתי אתי תנ"ך – זה הספר הקדוש שלי" – הוצאתי מתיקי ספר תנ"ך והנחתיו על שולחן הקפה – " ירושלים מופיעה בספר הקדוש שלי, למעלה מ 800 פעמים, אתה יכול לספור אם אתה רוצה..". חוסייני הנהן בראשו ולא ממש ידע כיצד להגיב, "אבל יש לי כאן עוד ספר" – המשכתי, והוצאתי מתיקי את הקוראן שהשאיל לי פרופ' הלל ויס יום קודם לכן מספרית בר אילן – "זה קוראן, זה הספר הקדוש שלך – נכון?". חוסייני הנהן בהסכמה. הנחתי את הקוראן ליד התנ"ך על שולחן הקפה. "ספור בבקשה כמה פעמים מופיעה ירושלים בספר הקדוש שלך, לא תצטרך להתאמץ משום שהיא לא מופיעה שם אפילו פעם אחת... עכשיו תגיד לי אתה, למי שייכת ירושלים, לעם התנ"ך או לעם הקוראן...".

להפתעתי החלו להישמע מחיאות כפיים מן האולם. את רבונותינו בירושלים נשמור, רק בשפה הזו.

פורסם במקור ראשון *