|
אני משתדל לעלות באופן קבוע להר הבית תוך שאני מקפיד, כמובן, על כללי ההלכה הנוגעים למקום. מיד לאחר שחרורו, נמסר מקום המקדש היהודי לוואקף המוסלמי. יהודים העולים להר יוצרים אט אט מסה קריטית שתחזיר את לב האומה לשלטון ישראלי. באחד מסיורי בהר פגשתי במקום את הרב ישראל אריאל. הרב אריאל היה אחד מן הצנחנים ששחררו את ירושלים. התלוויתי לרב אריאל והקשבתי להסבריו. בנקודה מסוימת החל הרב לספר על היום בו שוחרר הר הבית. "הגיע הרב גורן (הרב הראשי לצה"ל באותם ימים)" – סיפר הרב אריאל – "הוא הסתובב ברחבת ההר וצפה אל עבר הר הזיתים".
"אפשר לעזור לך?" שאל אותו מוטה גור – מפקד חטיבת הצנחנים ששחררה את הר הבית. "אני מנסה לאתר חלקה על הר הזיתים כדי לקבור את חללי המלחמה" ענה לו הרב גורן. הר הזיתים הוא הר המנוחות ההיסטורי בירושלים. דורות רבים קברו יהודים את מתיהם בהר הזיתים. חלקת קבר הצופה אל מקום המקדש נחשבה מאז ומתמיד מבוקשת במיוחד וכך הפך ההר במרוצת הדורות לבית הקברות היהודי הגדול בתבל. "חבל על זמנך – אמר מפקד הצנחנים – משחרר ירושלים, לרב גורן". "מדוע?" – שאל הרב. "תוך חודש חודשיים אנחנו מחזירים הכל " - ענה מוטה גור לרב גורן – עדיף שתמצא חלקה בהר הרצל. אילולי שמעתי את הדברים מפי הרב אריאל, שכצנחן צעיר שמע את הדו-שיח הזה במו אוזניו, לא הייתי מאמין. שם, על הר הבית היכה בי סיפורו של הרב אריאל כבמכת ברק. לפתע הבנתי שכשמוטה גור הודיע בקשר ש "הר הבית בידנו", הוא בכלל לא נתן למילים את המשמעות ההיסטורית המרגשת שבה הם נתפסו על ידי רוב רובו של הציבור. עבור מפקד הצנחנים, שחרור הר הבית היה פעולה דומה לחומת מגן. נכנסים, פותרים את הבעיה הביטחונית ויוצאים. עבור הנהגת המדינה והפיקוד הבכיר של המלחמה לא היה שום הבדל בין שחרור ירושלים לפעולת עונשין בעזה. קולות הנהי והבכי המלווים את התאריך המציין 40 שנה לניצחון ההוא, אינם באים בשל הבעיות שכביכול, הביא עלינו הניצחון, אלא להיפך. הניצחון – הוא הוא הבעיה. אינני מאמין למי שאומר שהוא אוהב את הארץ אבל מוכן לוותר עליה תמורת שלום. מי שמוכן לוותר לא באמת אוהב ולא באמת רוצה את הארץ. בדיוק כמו שאדם נורמלי לא יהיה מוכן לחלוק את אשתו עם אדם נוסף. שחררנו את ירושלים כשלהנהגת המדינה לא היה קשר אמיתי, אהבה אמיתית, ותחושת שייכות אמיתית לארץ ישראל. זה נפל על ההנהגה דאז בלי התודעה המוכנה לקבל את המתנה הזו. אינני טוען שהבעיות אינן בעיות. אבל במקום להתמודד איתן, משתמשים בהן בכדי לברוח מהתמודדות – לברוח מארץ ישראל. השר רפי איתן, כמו גם רבין בעבר – כינה השבוע את רמת הגולן, "נדל"ן". מדובר בחלק בלתי נפרד מארץ ישראל וממדינת ישראל, אבל הנהגת המדינה רואה בו נכס נדל"ני אי שם על הגלובוס - ותו לא. ערביי קלקיליה עזבו את עירם וכבר החלו לצלוח את גשר עבדאללה בואכה ירדן. משה דיין שלח חיילות עם זרי פרחים ושכנעם לשוב אל עירם שבמבואות כפר סבא. ב48 רצתה הנהגת המדינה להחזיק בשטחים שכבשה ומצאה את הדרך לעשות זאת. ב67 – רצתה ההנהגה להיפטר במהירות מחלקי המולדת שנפלו לידה. מטען הזהות ששכם, ירושלים, קבר רחל וחברון – נושאות על גבן – לא מתאים למי שרוצה להיות ישראלי במקום יהודי. גם היום ניתן (כפי שהראיתי בשבוע שעבר) ואפילו בצורה הומאנית, לפתור את בעיית הערבים. אך הבעיה אינה הערבים אלא היהודים. הם מוכנים לחיות על חרבם כל חייהם, ולשפוך את טיפת דמם האחרונה כדי להיפטר מה"שטחים" ומזהותם היהודית. בשדרות כבר מבינים את זה. *פורסם בnrg
|
