יהדות וזכויות אדם

בשבועיים האחרונים התנהל דיון אינטנסיבי בין כמה חברים ב"מנהיגות יהודית" בנוגע לסתירות מסוימות בין זכויות אדם לבין היהדות. בכמה מקומות שונו דברי המשתתפים על מנת לתת לדיון אופי יותר מתומצת. אלו הם עיקרי הדברים כפי שנערכו ותומצתו ע"י רותם מירון.

(הפתיח הזה יופיע בכל הסדרה. כל הפרקים אמורים להיות מוצגים כפי שהם מופיעים בהמשך, בהפרש של 3-4 ימים זה מזה. השתדלתי שכל פרק יכיל לא יותר מ300 מילים, אחרת יהיה קשה מאד לקרוא את זה ולעקוב).

פרק ראשון - התנגשות

רותם מירון: יש בנושאים מסוימים סתירה בין מדינה דמוקרטית חופשית שדוגלת בזכויות אדם לבין מדינה יהודית עם ערכיה היהודים. רואים את זה הכי טוב במאבק נגד ההומואים במצעד הגאווה בירושלים. הפגנות בירושלים זה בסדר לכולם חוץ מלהומואים? קהילות (חופש התארגנות) ושידורי רדיו ועיתונות (חופש ביטוי) לכולם חוץ מלהומואים?

אוהד קמין: זה משחק באש. הנושא של זכויות האדם איננו דבר שכדאי להתייחס אליו בקלות ראש; לא תיכון מלכות שד-י בעולם הזה ללא התייחסות רצינית לנושא זה של זכויות אדם. כמו כן, היהדות היא ערש החירות עלי אדמות. ולבסוף - אין זכויות אדם של הומואים כשם שאין זכויות אדם של זקנים, אין זכויות אדם של כושים, נשים או של ילדים. יש זכויות אדם, לכל אדם באשר הוא. נקודה. את זאת לימדה אותנו הפילוסופית הגדולה אין ראנד, ובהקשר הישראלי עלי להוסיף - אין זכויות אדם מיוחדות לערבים.

ולעניין עצמו - חופש הצעדה ברחובות ירושלים - כאשר מוגדר מראש איזה רחוב שייך למי, אז הוא גם רשאי לקבוע למי יש זכות לצעוד בו. בהקשר כזה, גם למי שדעתנו נוחה ממנו, כמו תלמיד חכם, אינו מחזיק בזכות לצעוד במקום שבעליו של המקום אינו מתיר לו מעבר בו. בכל מקרה, מי שיקבע סופית היתר כזה יהיה, אם בכלל תהיה תביעה כזו, פסק בית דין ראוי.

רותם מירון: זה משחק באש ללא ספק. בארצות הברית העניין הזה של חופש ביטוי הוא יסוד היסודות, ושם לא יעלה על דעתו שוטר לעצור ניאו-נאצי שטוען ברחוב למען השמדת היהודים. כלומר - דיבור, הפגנות, פרובוקציות, צעדות - כל אלה אינם נתפשים כ"רע הכרחי" אלא כ"טוב במיטבו" או כ"דמוקרטיה חופשית במיטבה". כמובן, ללא אלימות ופגיעה בחייו, גופו או רכושו של הזולת. האם מנהיגות יהודית בעד לתת להומואים לצעוד בירושלים?

כנראה שלא.

מעבר לזה - התורה לא רוצה לאסור צעדות של הומואים. "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר ... מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא פרק כ, פרשת קדושים). הקוד התרבותי של התורה מחייב הוצאה להורג. ולא רק הומואים, אלא גם מחללי שבת, מקללי השם וכו' אני מציע לחשוב האם דרישות הקוד התרבותי של התורה מהווה הפרה של זכויות אדם.

פרק שני - מיכאל משיב מלחמה

מיכאל פואה: הזכות להפגין והזכות לחופש הם דבר נכון, אבל גם לו יש מגבלות. אני מקווה שתסכים איתי שצעדה של החמאס בקריאה להשמדת מדינת ישראל, אינה ענין לחופש דעות אלא מאבק על עצם הקיום. השאלה מתי קובעים האם מדובר במאבק בין תפיסות עולם, ומתי מדובר בסכנה קיומית היא לא שאלה שאפשר לחתוך בהגדרה. ההגדרה העקרונית שבסכנה קיומית אין חופש דעות, קיימת, ודומני שעליה אין חולקים. המחלוקת היא בתרגום המציאות מתי מדובר בסכנה קיומית ומתי לא.

רותם מירון: לא, אני לא אסכים איתך. אין לי שום בעיה שחמא"ס, תנועת הרזיזטנס האיסלאמית, תקיים מצעדים עם תחפושות, ועם רמקולים ועם בובות שרופות מתחת לבית שלי בפתח תקווה. יש להבדיל בין ראיד סלאח, שבכל פעם שאני שומע את הכנסים שהוא מארגן דמי מתחיל לבעבע (אבל הוא לגיטימי, כי הוא רק מדבר) לבין טרוריסט שגם ביצע פעולה בפועל. כמו שאמרתי מותר להפגין כמה שרוצים, מה שאסור לעשות (וזה גבול דק) הוא לפגוע בחייו, גופו ורכושו של הזולת.

מיכאל: התשובה מצויה בדקויות. מיהו הציבור? מיהם מנהיגיו? אם יש מי שמוכן להתעמת מול קבוצה מסוימת ולשכנע את הציבור שהיא מהווה סכנה קיומית, ואם אכן הוא יצליח לא לעורר יותר מדי תהיות וחששות שהנה הוא הולך לסתום לנו את הפה, ולגמור עם הדמוקרטיה, אז הוא יצליח, כמו שלצערנו הצליחו לבודד את הרב כהנא. ואם אין מי שיעשה זאת, אז ארגונים כמו עדאללה וסוכני טרור כמו טיבי יחגגו בשם החופש ויסכנו את עצם קיומנו. האם חבר כנסת ערבי שמסית לרצח יהודים (מעל במה רחבה) מסוכן יותר או פחות מאיזה מישהו שהסיע מחבל?

אני מציע שזאת תהיה נקודה למחשבה.

פרק שלישי - דיון בהומוסקסואליות גרידא

מיכאל פואה: למי שגדל באטמוספרה יהודית, ההומואים הם סכנה קיומית לחברה נורמאלית. לאו דווקא בעצם קיומם, אלא ברעל הרוחני שהם משדרים כלפי חיי הזוגיות והתא המשפחתי שהוא אבן היסוד בחיי העם. עלינו להיות נחושים בעניין הזה מאד. במאבק על דעת הקהל בנושא "היציאה מהארון" וה"גאווה" להיות הומו, אני אהיה בין אלו שאהיה מוכן לשבת בכלא כדי שהם ישארו בארון, אעפ"י שלא ארדוף אחרי אף אחד בחדרי משכבו.

אוהד קמין: אינני מומחה גדול כל כך ביהדות עד שאוכל לומר מה, בדיוק, יש לה נגד ההומוסכסואליות, אך מה שאני יודע מסתכם בכך שמדובר במצווה, וביהדות אין המאמין יודע - או אמור לדעת - את כל טעמי המצוות. באופן כללי, היהדות מותאמת מבחינת המצוות לתביעות החיים, מהווה ההומוסכסואליות, בכך שהיא מקדשת את המעשה המיני שאינו מביא לפריון, מעין קריאת תגר הצהרתית כנגד חוקי הטבע.

כמו כן, "מות יומת"? מה ההקשר ההיסטורי שבו נאמרו הדברים? מדובר בהקשר ששונה לגמרי מזה של ימינו ואין אנו יכולים או רשאים להסיק ממנו מה עלינו לעשות כאן ועכשיו. אם היהדות הייתה פאנאטית ללא גבול, הרבנות הייתה יוצרת קומנדו למניעת חילול שבת. יכול להיות שזה היה עדיף מבחינות מסוימות, אבל ה"בעיה" שהיהדות היא לא פאנאטית לחלוטין, והיא אינה סובלת השלטת מדינת טרור אפילו לרגע אחד. "דרך ארץ קדמה לתורה".

רותם מירון: חייו של ההומוסקסואל אינם סוגים בשושנים. כאילו לא די שהטבע מונע מהם להביא ילדים לעולם, ושהזוגיות שלהם מעורערת, עוד באים אליהם בטענות ודורשים מהם להתכנס בד אמותיהם או לשנות את נטייתם המינית. זה בלתי אפשרי כמו שאדם אינו יכול לגבוה ב10 ס"מ, גם אם הוא מאד רוצה.

מיכאל פואה: לרגע לא טענתי שיש להם חיים קלים. לרבים מאיתנו יש קשיים מקשיים שונים. הטענה היהודית כפי שאתה מגדיר, אינה שהיא צריכים לשנות את נטייתם, אלא להתגבר עליה. כפי שיש אנשים שיש להם תאוות רצח, או תאוות גניבה ואנו דורשים או מצפים מהם לכלוא את תאוותם, ולהתגבר עליה. איני חושב שההתמודדות קלה, ואני בטוח שיש כאלה המעדיפים להפוך את החולשה למקור גאווה. השאלה היא האם אנו כחברה יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה או לא.

רותם מירון: אני לא מצליח להבין למה אין כתום הומוסקסואלי. באופן טבעי הדבר הזה אמור להתקיים. לטעון שבכל ה-100 אלף מתנחלים אין אפילו 100 הומואים? קשה לי להאמין. מבחינה סטטיסטית זה בלתי אפשרי. הרי אמורה להיות לפחות התנחלות של הומואים אחת. זה באמת מעניין שהמבנה הפוליטי הישראלי אינו מותיר מפלגת ימין תומכת הומואים. אפילו בליכוד אין מטה של הומואים (והליכוד הוא כזכור ביתה של המפלגה הליברלית). זה משונה מאד בעיניי שההומוסקסואליים הכתומים לא יוצאים מהארון. אולי זה באשמתנו, שאנחנו פשוט עושים להם את המוות ומנדים אותם?

פרק רביעי - מעלים את הדמוקרטיה על המוקד

מיכאל פואה: דמוקרטיה - היא גם צורת שלטון, וגם תרבות. התרבות שלי היא יהודית ולא דמוקרטית. בצורת השלטון הדמוקרטית ואפילו בתרבות הדמוקרטית ניתן ולדעתי אף צריך למנוע הסתה. זה מגוחך לאפשר קריאה והסתה לרצח, ורק לנסות לתפוס את הרוצח. ראה היום את כל הדמוקראטיות כולל כולן, המנסות בחירוף שינים להגן על עצמם מפני חופש הביטוי וחופש ההתארגנות של אל-קעידה.

תמיר אילן: הזכות להפגין ברחוב או פארק ציבוריים כמו למשל הפגנה של מרטין לותר קינג, או להבדיל, של ניאו-נאצים. אני כותב "להבדיל" כי באמת יש הבדל עקרוני ביניהם למרות ששני המקרים נראים כמשתייכים לקטגורית חופש הדיבור. ההבדל הוא שמרטין לותר קינג קרא בהפגנותיו לקיים שיוויון זכויות בין שחורים ללבנים, בעוד שהניאו-נאצים קוראים לפגוע בבני ה"גזעים הירודים" - כלומר להפר את זכויותיהם. קריאה לפגיעה בזכויות דינה כדין פגיעה בזכויות; חופש הדיבור מסתיים איפה שהחופש לחיות מאוים. בהתאם, הפגנה או עיתון של החמאס הקורא לזרוק את היהודים לים לא יתפרש אצלי כשיטה משונה אך חוקית של הוראת שחיה אלה כנסיון לרצח (עם).

רותם מירון: אבל קודם כל בואו נגן על הדמוקרטיה, על המסגרת החיצונית. אם לא דרך דיבורים, אז נותר לנו לתפוס את השלטון רק דרך הפיכה צבאית, מה שאני בטוח שאף אחד כאן לא רוצה.

מיכאל פואה: רגע! הדמוקרטיה אינה ערך מוחלט כפי שמנסים לצייר אותה היום, והיא בודאי לא ערך עליון. קיום העם היהודי הוא ערך הרבה יותר נעלה בעיני מהערך הדמוקרטי, ואני מבטיח לך נאמנה שאם הרוב האזרחי במדינת ישראל יחליט שהיא תפסיק להיות מדינתו של העם היהודי, או משהו בסגנון זה אתה תעמוד לצידי כדי להלחם בכל הכח בהחלטה מעין זו.

רותם מירון: אין ספק, אבל זה עוד לא כאן ועכשיו. השאלה מה עושים בעניין חופש הביטוי. למי ניתן את הסמכות לקבוע איזה הפגנה חוקית ואיזה לא?

אילן תמיר: אני מעדיף זכויות אדם מאשר המושג המעורפל הזה "דמוקרטיה". לדעתי הפיתרון מצוי בזכויות רכוש. אם כל הרכוש הוא פרטי ואין רכוש ציבורי אז נגמר הקונפליקט כי אם יש רחוב פרטי השייך לבתים שמשני צדדיו ובתקנון של הרחוב מותר או אסור לקיים עליו מצעד של הומוסקסואלים, או של נודיסטים, או של בולעי חרבות, אז אין לאחרים מילה בנידון. מעשית, אין לנו מדינה שאין בה שטחים ציבוריים, אך בהחלט יש מקום להתייחס לשטחים ציבוריים ביישובים מאורגנים כנתונים לחוקים ותקנות מוניציפאליות, כך שמועצת ירושלים או בני ברק יכולה, כמנהלי השטח הציבורי שבתחום איזור השיפוט שלהם, להחליט מה מותר ומה אסור לעשות בתחומם.

פרק חמישי - מעלים את הדמוקרטיה על המוקד (2)

רותם מירון: לא מוצא חן בעיני התפנית שחלה כאן, משל חופש הביטוי מוגבל לבעלות פרטית על הרחוב. הוואקף המוסלמי הוא הבעלים של הר הבית (של "כל הרחוב"). אתם חושבים שזה נותן להם זכות למנוע מיהודים להתפלל שם בין אל-אקצה לקודש הקודשים? אני לא כזה יהודי מי יודע מה, אבל תישרף נישמתי לפני שאני אסכים לתת את סמל הסמלים, את קודש הקודשים של הארץ הזו לידיים של ערבי.

תמיר אילן: הוואקף המוסלמי הוא לא הבעלים החוקיים של הר הבית. בהיסטוריה הכתובה, היהודים הם העם הראשון (שלא נכחד או נעלם) שהיה בעלים של הר הבית, ומאז הר הבית הוא רכוש גזל שעבר משודד לשודד. המוסלמים, שהופיעו במאה השביעית לספירת הנוצרים, ורק הרבה שנים יותר מאוחר השתלטו על ירושלים, הם בודאי לא הבעלים החוקיים של הר הבית. אני בטוח שאפילו ברמה הפרטית השטח לא נקנה ע"י הוואקף.

מיכאל פואה: שאלה למחשבה. האם רחובות ירושלים הם רכוש פרטי של העירייה, תושבי הרחוב? או שהם רכוש העם? האם פני מגדלי יזרעאלי הם רכוש פרטי (והם רכוש פרטי, בודאי) והם יכולים לפרסם שם תמונה של בחור או בחורה בעירום מלא לאורך כל הבנין, או שיש להולכים ברחוב זכות לומר להם שהם לא מעוניינים להחשף לתמונות מעין אלו. בקיצור הם יש מקום לתקנות ציבוריות המגבילות את חופש הפרט או לא?

רותם מירון: שאלה מצוינת. החוק הישראלי מאד ברור - הגבלת חופש הביטוי מובנית בתוך מגבלות חופש הקניין. הר הבית שייך לוואקף. אין ליהודים כניסה אליו. מגדלי עזריאלי הם רכוש פרטי, אך עדיין אין לבעליהם רשות לפרסם עליהם באופן חופשי - הם צריכים לשלם אגרת שילוט (יש דבר כזה). אני מודה שאני קצת כמו רוטווילר בעניין הזה - מבחינתי צריך לבטל את כל החוקים המיותרים האלה - יש לך קניין? עשה בו ככל העולה על דעתך (ואני באמת מתכוון ל"הכל") - פרסם עליו מה שאתה רוצה. ג'ונגל של רעיונות הוא לא ג'ונגל בשום מובן שהוא - רק כשהרעיונות הופכים למעשים צריכה להיות התערבות של המדינה במניעת אלימות.

פרק שישי - מעלים את הדמוקרטיה על המוקד (3)

רונית שרקי: למה אלימות היא רק על חוש המישוש ולחץ, ולא בראיה ושמיעה? כפיית מסרים על הראיה והשמיעה בלי מגע פיזי ממשי לא נראה לי פחות אלים.

אוהד קמין: שוב - איזון והקשר ספציפי. זכויות האדם של היחיד מסתיימות היכן שמתחילות זכויותיו של עמיתו. אין לאדם זכות לפגוע באדם אחר - והצבת תצלום פוגע, כמו שידור מוסיקה בעת לילה מחוץ לחלון, מהווים פגיעה. אך כדי להבהיר אם יש פגיעה בזכויותיו של אדם בהקשר מסויים, אם של הפועל ואם של זה שהפעולה מפשיעה עליו, יש בתי משפט. במקרה של היהדות קל וחומר.

תמיר אילן: לא אלמן ישראל. העירייה או המועצה האזורית תתקן תקנות, והיא מוסמכת גם על ידי החוק וגם על ידי הצדק לשרת את הציבור. תמיד יש אזורים אפורים שבהם עקרונות שונים מתנגשים לכאורה, וזה תחום העיסוק של מערכת משפט צדק. המפרסמים עצמם, משיקולי תועלת פשוטים, יימנעו לפרסם חומר לא מתאים לשכונה בה הם מפרסמים. אחרת, הם לומדים דרך הרגליים, הפרסומות שלהם מושחתות או סתם לא משיגות את מטרתן להגדיל מכירות.

רותם מירון: רונית, האם גם התכתובת הזאת היא אלימות? האם גם שתיקה היא אלימות? ומדוע לא? כל מילה שלך משפיעה עליי לאין ערוך יותר מאדם זר ברחוב שידחוף אותי. האם אנו תינוקות רכים שכל מסר של ראייה ושמיעה יכול להשפיע עלינו? האמנם תמונה פורנוגרפית ענקית שתלויה על עזריאלי תביא את מיכאל שלנו לדבר עבירה? אני בספק רב. כל מעשה באשר הוא (וגם אי מעשה) משפיע עליי, אך עד כמה?

עלינו לדעת להבדיל בין דיבורים למעשים בפועל. בעבר תליתי פלריג - "משה פייגלין לראשות הליכוד" אצלי בבית. אחד השכנים אמר לי שזה פוגע בו מאד, וגם פוגם באופי חזית הבניין. והוא גם התחיל לאיים עליי, שהוא יביא פקחים וכו'. את חושבת שהוא צודק? שהזכות שלו לאסתטיקה של הבניין גובר על הזכות שלי להשתמש בקניין שלי?

רונית שרקי: השאלה שלי לא באה להתווכח היכן הוא גבול ההטרדה האם בהפעלת הרצפטורים לחישה או לראיה ושמיעה (אני עוסקת בפיזיולוגיה...) אלא באתי לומר שלא טריוויאלי לקבוע איזו הפעלה היא האסורה ולמה ברור כ"כ שמגע הוא הגבול. זו בדיוק אותה הפעלה במערכת העצבים. את הגבולות האלו קשה לקבוע באופן טכני. זו שאלה של תרבות. יכול להיות שבסין זו תהיה פגיעה לומר או לעשות משהו מסויים שאצלנו יהיה חסר משמעות, ומצד שני ישנן תרבויות שלהרוג את אחותך זה בסדר (רצח על כבוד המשפחה). בשאלה של תרבות אני יהודיה ולכן רוצה לכונן את הגבולות האלו על פי תרבות היהודית ולא ללכת על פי התרבות המערבית שהסטנדרטים שלה משתנים על פי טרנדים ואופנות של מה מותר ואסור לעשות ביחס לזולת לחברה ולמדינה. וכל הנסיון לגבות אותה בחוקים כל הזמן מסתבכת בשרוכים של עצמה.

תמיר אילן: לא נדלל את המושגים. אלימות זה לא "כל מה שלא מוצא חן בעיני". אלימות היא יזימה של הפעלת כח כנגד אדם תמים (כלומר כנגד מי שלא אלים בעצמו) או פגיעה פיזית עקיפה בו (זיהום מים או אויר הנגרם ע"י שכן). וכדאי גם לזכור שכשמדובר ב"רכוש בעל ערך היסטורי/לאומי" כל הדיון של חופש ביטוי מול זכות לשימוש בקניין נעשה ברמת אחראיות גבוהה יותר, אך אותם כללים נשמרים.

פרק שביעי - מדינת הזכויות ומדינת החובות

מיכאל פואה: יושבים ודנים האם תמונה פורנוגרפית ענקית על מגדלי עזריאלי תביא אותי לדבר עבירה. התמונה לא תביא אותי לדבר עברה, כי היא הדבר עברה בעצמה. אני אסביר - אתה מניח שהחשש שלי הוא שאם אני אראה תמונה פורנוגראפית אגיע לעשות מעשים אסורים. אך אין זה כך עצם ראית התמונה מבחינתי היא מעשה אסור שאיני רוצה בו.

רותם מירון: אבל מה עם בעלי מגדל עזריאלי? אין להם זכויות?

מיכאל פואה: האם פעם שאלת את עצמך מנין נובעות הזכויות של האדם? יושבים להם השבעים והחזקים ואומרים "יש לנו זכויות!". לדעתי כשאדם נולד הוא נולד עם הרבה מאוד חובות. לדוגמא הוא חייב הכרת תודה להוריו (שהביאוהו עד הלום). הוא חייב בהכרת תודה לא-לוהיו. מי העניק לו זכויות? לא יודע.

דומני שחברה בה כל אחד משתדל למלא את חובותיו כלפי א-לוהיו, כלפי אביו ואמו, כלפי חברתו ועמו, וכלפי כל נברא, לכבד אותם, ולהעניק להם מהשפע שהוא עצמו קיבל - היא חברה הרבה יותר בריאה ואמיתית, מחברה בה כל אחד מנסה לממש את זכויותיו, ולהגדיר את תחום המחייה שלו בו לשני אין רשות לגעת. בחברת הזכויות החזקים מרחיבים כל הזמן את שליטתם כי הם יודעים לתבוע ולנצל את זכותם, ולעומתם החלשים נרמסים כי הם לא יודעים לעשות זאת. (לך היום לבתי משפט ותראה מה קורה) וכל זה נחשב למוסרי.

בחברת החובות, יש כמובן גם זכויות שנרכשו, אבל התכונה הנפשית היא הפוכה. אתן לך דוגמא קונקרטית. כאשר אדם נוהג במכונית למה עליו לשים לב יותר? לכך שהוא לא יפגע בעצמו, או לכך שהוא לא יפגע באחרים. בחברת הזכויות התשובה היא לכך שהוא לא יפגע בעצמו. פרוש התוספות לגמרא שנכתב לפני כשמונה מאות שנה קובע להלכה - "יותר צריך אדם להזהר שלא יזיק משלא יוזק".

בס"ד

פרק שמיני ואחרון - על יהדות וליברליזם

יוסף רזניק

הלל ואני קראנו בעניין רב את הדיון בנושא "יהדות וזכויות אדם", ואנו שמחים מאוד שהנושא החשוב הזה זוכה סוף סוף לדיון ולא מטואטא אל מתחת לשטיח. דיברנו בינינו על הנושא וזה מה שעלה בחכתנו (אני כותב בלשון יחיד אך הדברים הם דברי שנינו).

א

קודם כל, אני מסכים בהחלט עם רותם, שלפחות על פני השטח יש סתירה עמוקה בין היהדות ובין הגישה הליברלית האומרת שלכל אחד הזכות לעשות כרצונו. וזאת גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה המעשית: ברמה הפילוסופית, הגישה הליברלית טוענת שאין אמת מוחלטת שכולם חייבים להתיישר על פיה, וגם אם יש כזו – אי אפשר להגיע אליה. לכן המסקנה הברורה היא שיש להניח לכל אחד לעשות כרצונו, כי אין לך שום דרך להראות שרצונך עדיף על רצוני. ואילו היהדות טוענת שיש אמת אחת, שניתנה ע"י בורא העולם והיא מפרטת בפרטי פרטים את הטוב והרע, וכולם חייבים ללכת על פיה. היהדות אינה מקבלת כלל את הגישה ש"כל אחד זכאי לנהוג ככל העולה על רוחו כל זמן שאינו פוגע בזולתו". גם אם היהדות לא היתה נוקטת בשום אמצעי כפייה, אלא מסתפקת בהצהרה בלבד על תוקפם המוחלט של חוקיה, עדיין היתה כאן סתירה עמוקה ברמה המחשבתית.

אולם היהדות אינה מסתפקת בכך, אלא קובעת שורה ארוכה של אמצעי כפייה: על עשרות עברות קיים עונש מוות, על מאות עברות קיים עונש מלקות, וגם לגבי מצוות עשה – בית הדין מופקד על כך שהן תקויימנה כהלכה. כל זאת מבלי להזכיר את העולם הבא, שבו אנו מאמינים נידון כל אחד בהתאם למידת קיומו את רצון בוראו.

בכוונה הארכתי בעניין זה כדי שאי אפשר יהיה להתחמק מהתמודדות נוקבת עם הסתירה.

ב

מדוע בעצם נחשבת הכפייה לדבר רע? כפייה היא בעצם שלילת יכולתו של האדם לנהוג ע"פ רצונו החופשי. ולמרות מה שכתבתי לעיל, אני מסכים עם אוהד, שגם לרעיון החירות שורשים עמוקים ביהדות. כשאלוקים מתגלה לעם ישראל, הדבר הראשון שהוא אומר להם הוא: אני הענקתי לכם את החירות. "אנכי ה' אלוקיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". היותו של האדם בעל בחירה חופשית ושולט בגורלו, הוא עיקרון מרכזי ביותר ביהדות. האדם מצווה בתורה להידמות לאלוקים, וכשם שאלוקים הוא חופשי, כך על האדם להיות חופשי, ולעשות את הטוב מתוך רצונו החופשי ולא מתוך הכרח חיצוני.

ג

אולם, מוסכם על הכל כי כמו לכל ערך, גם לרעיון החירות ישנם גבולות. ולכן בכל החברות האנושיות, כולל ה"נאורות" ביותר, ישנם חוקים המגבילים אותו. ואכן כמעט כל אדם יסכים להשתמש בכפיה אם יתקיימו חמישה תנאים:

1. שהוא משוכנע בודאות בנכונותו של כלל מסויים (המחייב לעשות משהו או אוסר לעשות משהו),

2. שהוא משוכנע בודאות שמי שעובר על הכלל הזה גורם נזק לעצמו או לסביבתו,

3. שאיכפת לו מאותם אנשים שעלול להיגרם להם נזק,

4. שהדרך היחידה למנוע את הנזק היא על ידי כפיה,

5. שהכפיה לא תגרום לנזק יותר גדול ממה שהיא מנסה למנוע.

למעשה, ההבדל היחיד בין היהדות לבין הגישה הליברלית הוא שליהדות יש יותר כללים שהיא מאמינה בהם בודאות. הליברליזם, כאמור, מבוסס על הנחה שאין אמת מוחלטת ולכן הדבר היחיד שהוא מוכן לעמוד עליו בתוקף הוא שלא לשלול את זכויות הזולת לעשות כרצונו. (כמובן שהליברליזם אינו ליברלי כלל במלחמתו בכל עמדה שאינה די ליברלית לטעמו, והוא עושה זאת כשעל שפתיו קצף פונדמנטליסטי מובהק) [1] .

ד

אולם, כאמור בסעיף ב', היהדות מעוניינת לקיים חברה חופשית ולא מעוניינת בחברת פחד, כיון שהפחד מנוגד לצלם האלוקים שבאדם ולערך הבחירה החופשית. היהדות מעוניינת בהזדהות עמה לא פחות ממה שהיא מעוניינת בקיום המעשי של חוקיה, ככתוב: "לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". לכן, כל אותם אמצעי כפייה המוזכרים בסעיף א', מופעלים רק כאשר הם ביטוי טבעי של חברה שלמה שחיה מרצונה החופשי על פי חוקי היהדות, וחוקים אלה הם ציפור נפשה. בחברה שבעיניה משכב זכר נתעב לא פחות מאונס למשל, היחס יהיה בהתאם. אולם, אם נוצר מצב שבו תודעת הציבור היהודי התרחקה מתרבותו הבסיסית, היהדות אינה רואה עניין לכפות את חוקיה באופן מלאכותי, אם הדבר רק ירחיק את העם מהיהדות ונזקו יהיה מרובה מתועלתו (ובלשונו של משה פייגלין: החוקים נועדו לבטא את התרבות ולא ליצור אותה). מובא במשנה כי כשרבו הנואפים הפסיקו חכמים את המים המאררים (=עונש שהיה מוטל על נשים נואפות). ואומר על כך התלמוד הירושלמי: "שנאמר: 'והיתה האשה לאלה (=לקללה) בקרב עַמהּ' (במדבר ה,כז). בזמן שעמה שלום (=הולכים בדרך ישרה), לא בזמן שעמה פרוצים". במצב כזה, רואה היהדות את עיקר תפקידה במישור החינוכי וההסברתי על מנת להשיב את הציבור לזהותו ולערכיו המקוריים. היהדות יוצאת מנקודת הנחה, שכל יהודי בפנימיות ליבו רוצה לקיים את רצון בוראו, ועל כן היא אופטימית בקשר להצלחתו של מהלך חינוכי כזה.

(חשוב לי להדגיש, כי התרבות הדתית של היום אינה בעיני אידאל מושלם שכל מה שנותר הוא לשכנע בו את כולם. תרבות זו מבטאת את האידיאל של "היהדות" רק באופן מצומצם, ואנו חייבים עבודה משותפת רבה על מנת להשיב את התרבות היהודית אל גובהה ושלמותה המקוריים, באופן שהציבור היהודי הרחב באמת ירצה לשוב אליה).

ה

לכן, לדעתי הקו ש"מנהיגות יהודית" צריכה לנקוט בו, דומה למה שאמר משה פייגלין בזמנו לעיתונאי בעניין בניית בית המקדש: "זו השאיפה שלי, אבל זה יקרה רק כשגם אתה תרצה את זה". מטרת "מנהיגות יהודית" איננה לאכוף את התרבות היהודית, אלא לנהוג עד כמה שאפשר ע"פ תרבות זו באותה רמה שהציבור כבר מעוניין בה, ונכון לעכשיו "העשירון הנאור" אינו מאפשר לו לבטא אותה. זה הדבר הרלוונטי היחיד לעת עתה. לגבי ההמשך, מדובר בחזון רחוק והוא תלוי בחברה שניצור יחד.

ולעצם נושא מצעד התועבה, ברשות הרבים, ובירושלים, רוב רובו של הציבור חושב שמדובר בצעד פרובוקטיבי המהווה חציה של קו אדום. זו דוגמה מצויינת לדבר שבו הדיקטטורה המחשבתית והבג"צית של העשירון הנאור כופה על הציבור הרחב לקבל כלגיטימית מציאות המנוגדת באופן חריף לזהותו. "מנהיגות יהודית" תלך בעניין זה עם ערכיו הבסיסיים של הציבור.

שורה תחתונה: אני מסכים עם משה פייגלין שרצון העם הוא הקובע, אך לא מתוך הגישה הליברלית, אלא מתוך היהדות עצמה הנמנעת מאכיפת חוקים מלאכותית באופן מנותק שאינו לוקח בחשבון את תרבותו של הציבור, על אף שחוקים אלה מוחלטים בעיניה ומחייבים את כולם. במובן זה, המחוייבות של התרבות היהודית לחירות עמוקה יותר ממחוייבותו של הליברליזם: ביהדות החירות היא ערך (והיא מוכנה לשלם מחיר על כך), ואילו בליברליזם החירות היא הסדר חברתי גרידא הנובע מחוסר ערכים.

[1] בעניין זה, מומלץ מאוד לעיין בספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם "שתי עגלות וכדור פורח", בעיקר בפרולוג.