|
בדיחה עממית אומרת, שאם אתה חייב לבנק עשרת אלפים שקל, יש לך בעיה. אבל אם אתה חייב לבנק עשרה מליון שקל – יש לבנק בעיה... משהו בתוצאות שתי ההתמודדויות שחווינו בשבוע שעבר, הזכיר לי את הבדיחה הזו. כזכור, הימרתי כאן מעל דפי 'ישראלי', כי אהוד ברק יזכה בפריימריס לראשות מפלגת העבודה.
טענתי, כי אם מי שהבריח את צה"ל מלבנון, הכניס את חדרה לטווח טילי החיזבאללה ונושא באחריות הראשית לתבוסה בקיץ האחרון – אם אדם כזה נחשב למועמד לגטימי במדינת ישראל, הוא גם ינצח בסופו של דבר. זה כמו הבנק השבוי בידיו של החייב מליונים. אם ברק היה סתם איזה ש"ג שהפקיר שמירה וגרם לאסון מקומי – זה היה הסוף שלו. אבל הוא לא היה חייב מאה שקל, הוא הפקיר את כל הגבול הצפוני לחיזבאללה, ואנחנו הסכמנו לזה כמו מנהל הבנק האומלל שאישר את הלוואת המליונים. עכשיו לא נותר לנו אלא להמר עליו שוב, כי עכשיו זה כבר לא רק הוא – עכשיו זה גם אנחנו... הסיפור עם שמעון פרס מעיד על אותה תופעה. האסון אותו הנחיל לנו אהוד ברק הוא כאין וכאפס לעומת הקריסה הנוראה שמדינת ישראל נכנסה אליה מאז הסכמי אוסלו – ששמעון פרס היה האדריכל הראשי שלהם. איכשהו – בלהטוטי לשון מדהימים, הצליח האיש לנתק אותנו לחלוטין מן המציאות, ולהכניס את כולנו אל אותה הרפתקאה מטורפת. "עד שנת 2000, אנו נתגבר על החמס, על הג'יהאד האיסלמי, ועל הטרור. בשלב ההוא נביא את המזה"ת למצב קבע של שלום. בשלב ההוא נבנה חברה צודקת עם הכנסה העולה על זו האנגלית ועל זו הצרפתית. כל מה שאנו אומרים יתבצע" (שמעון פרס - חדשות ערוץ 7 – 25 במרץ, 1996) אך מי זוכר את מה שהבטיח האיש. מי עוד זוכר שלפני עידן פרס, לא נזקקנו למאבטח בכל בית קפה ומרכול. מה שחשוב הוא שאחרי שנתנו לאיש כל כך הרבה אשראי, אחרי 1500 קורבנות ה"שלום", וה מזרח התיכון ה"חדש" שקיבלנו – נתקענו עם פרס כל כך חזק, שכל שנותר לנו הוא להעמידו בראש ערמת האפר שייצר. *פורסם בעיתון "ישראלי"
|
