תרבות של הטרדה

למנהל סניף הבנק המקומי, נמאס מן התחרות הקשה על כל לקוח. "בקצב הזה" – חשב לעצמו המנהל – "אסיים את הקריירה בתור מנהל סניף בעיירה קטנה, אני חייב להראות להנהלה הראשית הישגים מרשימים יותר". את הפיתויים המקובלים הוא כבר ניסה אך שום דבר לא עזר , גם הסניפים המתחרים הכירו את כל הפטנטים . חשב המנהל וחשב – עד שעלה במוחו רעיון מקורי. בשוק העירוני, מסדרים הרוכלים את התפוחים בערימות מצודדות, על המדרכה שבפתח הבאסטא. למה שלא נעשה את אותו הדבר בבנק? למחרת בבוקר הופתעו העוברים ושבים לראות ערמות של כסף מזומן, מסודרות יפה יפה בפתח הבנק. עובדי הבנק הכריזו בקולי קולות על ההלוואות הנוחות, וניסו לשכנע את העו"ש לבוא וליטול.

זה הצליח. בתחילה היה הציבור בהלם קל – אך בתוך זמן קצר ברור היה שהסניף שלנו ממריא. המנהל כבר החל לחלום על תפקידו הבא בהנהלה המרכזית. הבנקים האחרים התלוננו. אתה יוצר כאן תרבות מסחרית חדשה שהיא פתח לצרות צרורות – הסבירו. לא כל אחד יוכל לעמוד בפיתוי, לחלוף ליד ערמת כסף ולא לשלוח יד ולשים בכיס. אך מנהלנו הנמרץ, מסונוור היה מהצלחתו. אגב – לא רק הוא, כל עובדי הבנק שכבר החלו לחשוש מקיצוצים, פצחו עכשיו בשיר הלל לתרבות המסחר הליברלית שלהם. שוב לא צריך היה לעמול קשה כדי לשכנע את הלקוחות במספרים ואחוזים. הם פשוט עברו, ראו את הכסף ונכנסו. כל הקטע הזה עם הצנעת הכסף בכספות נעולות, הוא עניין מיושן, הסבירו. אנו חיים בעולם חדש וכל אחד רשאי לעשות עם כספו מה שמתחשק לו. בשביל גנבים יש חוקים ויש משטרה – זכותנו לשים את הכסף בחוץ. בלית ברירה הצטרפו שאר הבנקים לתרבות המסחר החדשה. עד מהרה איזנו הבנקים זה את זה. הרווח הקל נעלם, אך צרה חדשה נולדה. רבים לא עמדו בפיתוי, חטפו לעצמם חבילות של שטרות ומאזני הבנקים החלו לצנוח. או אז פנו הבנקים לבית המחוקקים בדרישה להחמיר עם עונשם של הגנבים. חברי הפרלמנט נעתרו לבקשתם, שהרי לא ייתכן שבמדינתנו, תהפוך הגניבה למכת מדינה. הם החמירו בעונשם של הגנבים, הקלו מאוד על מנהלי הבנקים, ואף פטרו אותם מן הצורך להיחשף לציבור כשהם מגישים תלונה במשטרה.

שום דבר לא עזר. אף אחד לא לקח ברצינות את החוקים, תרבות ה"חטוף כפי יכולתך" רק התרחבה. הבנקים התעקשו להוציא עוד ועוד כסף לרחוב בשם התרבות הליברלית וחופש הפרט. מנגד – הוסיפה מערכת האכיפה עוד ועוד תקנות וחוקים נגד העוברים ושבים, השולחים ידיים לאן שלא צריך. ברור שזה לא עבד – כי חוק אמור לבטא את התרבות, לא ליצור אותה. ואילו כאן ניסינו באמצעות חוקים להתמודד עם התרבות שאנו עצמנו מתעקשים להמשיך ולייצר.

יום אחד הופתעה המדינה כולה מידיעה מרעישה. נשיא המדינה בכבודו ובעצמו שלח ידיים לערמת הכסף. כולם התווכחו אז עם כולם – אף אחד לא חשב שאולי הבעיה היא בתרבות ולא בחוק. אמנם ברור שאסור לגנוב, ברור שגם מי ששולח ידיים לדוכני הכסף הוא גנב לכל דבר ויש להענישו בחומרה, אבל אולי פשוט הגיע הזמן להבין ששורש הבעיה הוא תרבותי, שבנק זה לא שוק, שכסף זה דבר רציני, ושמקומו הראוי הוא בכספת ולא ברחוב.

*פורסם ב - nrg