|
יהודית דסברג היתה אחת מראשוני קורבנות תהליך אוסלו. את ביתה ואת חתנה בפיגוע ירי סמוך לגוש עציון. יהודית ובעלה אורי אימצו את נכדיהם וגידלום בביתם. כשהחלו שחרורי המחבלים, נסתה יהודית לעתור לבג"ץ נגד השחרור. שוב ושוב דחה אותה בית המשפט. באחד מסבבי השחרור – נקטה יהודית בטקטיקה חדשה. על כס המשפט ישב השופט מישאל חשין ויהודית הביאה עמה לוח קרטון ועליו מודבקות למעלה ממאה תמונות של גברים נשים וילדים. "ראה" – אמרה יהודית לשופט חשין – "אתה יודע מי האנשים האלה? – אלו יהודים שנרצחו על ידי מחבלים שאתם התעקשתם לשחרר".
שחרורם של רוצחי יהודים, הפך לדבר מובן מאליו. בתחילה עוד הסבירו לנו שזה יביא שלום. היום מדברים על כך שזה יחזק את המחבלים הטובים נגד המחבלים הרעים, שזה ייצר אוירה שתאפשר משא ומתן ושאר מני 'חרטא' שכזו.אף אחד כבר לא קונה את זה, אף אחד כבר לא מאמין לזה – ובכל זאת, כאילו מדובר בגזירת שמים – ממשיכים לשחרר אותם. למה? התשובה נמצאת במחוזות הנעלמים של ההתכחשות לזהות היהודית שלנו. "מי ניצח בבחירות?" נשאל שמעון פרס על ידי כתב 'הארץ – דניאל בן סימון - לאחר שהפסיד לנתניהו "היהודים" - השיב פרס. "ומי הפסיד?" "הישראלים" - ענה פרס והוסיף – "היהודים ניצחו את הישראלים" "בשבילי הסכם אוסלו היה לשכוח שאתה יהודי" – אמרה הסופרת דורית רביניאן. מאסנו בזהות היהודית שלנו, וגייסנו את הגרועים שבאויבנו כדי לעזור לנו להיפטר ממנה. קראנו לזה הסכם שלום, או הפרדה, או התנתקות או השד יודע מה – אבל זה בעצם היה העניין – להיפטר מארץ התנ"ך ומנאמניה המפריעים לנו להתכחש לזהותנו היהודית. וזה הצליח – עד כדי כך התכחשנו, עד שרוצחי יהודים כבר לא נתפסים אצלנו כתופעה בלתי נסבלת – אחרי זמן מה חייבים לשחרר אותם כדי לשמר את אשליית הנורמליות שלנו. *פורסם ב"ישראלי"
|
