ובחרת בחיים

את הריטואל של שחרור המחבלים כבר אי אפשר להסביר באופן הגיוני. שוב ושוב נתפסים רוצחי יהודים שכבר שוחררו בעבר. איש אינו לוקח ברצינות את חתימות המשוחררים על הצהרות שלא לחזור ולרצוח - ספק רב אם החתימה הזו אכן נדרשת מהם או שמדובר בהצהרות השלטון לצורך סימום הציבור בלבד. ברור שגם האחראים על מעשה הנבלה הזה של השחרור - לא באמת מצפים מן הנחשים להפסיק להכיש. וכאילו מדובר כאן באיזה כוח עליון שלא ניתן לסרב לו - השלטון משחרר, הרוצח משתחרר, היהודי שוב נחשף לרצח, ובנו החייל נשלח לסכן שוב את חייו וללכוד את הרוצח.  השמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט ממשיך לשחוט. האם יעלה על הדעת טירוף גדול מזה?

החמור מכל בתהליך הזה הוא האדישות הציבורית אליו. דומה כאילו הציבור כלל לא מעלה על דעתו אפשרות למסלול אחר מלבד מחול השדים הזה. אני יודע שהשוואות עם תקופת השואה הן לא לעניין – אני יודע. אבל עם כל ההבנה הזו - יש פה נקודת דמיון תודעתית מסוימת שאינני יכול שלא להעלותה. מה שקדם לשואה ואפשר אותה הוא התודעה החדשה שיצרו הגרמנים לפיה הרג יהודים הוא חלק מן המציאות. ובמילותיו של ביאליק – "השמש זרחה, השיטה פרחה" – ורק אז – "השוחט שחט". כל העניין הזה של לשחוט יהודים הפך להיות עניין טבעי – כמו זריחת השמש. וכמו פריחת הפרחים לקראתה.

יש מכשול אחד העוצר את תודעת המוות ה"לגיטימי" הזה, מלחלחל ולהתפשט. המכשול הזה הוא הקרבנות עצמם. אם הם לא מקבלים בשום אופן את הלגיטימיות של רציחתם – אם הם עומדים על נפשם - גם סביבתם אינה יכולה לקבל זאת. אין-ספור סיפורי שואה מתארים כיצד הפכו הגרמנים את היהודים בני מוות בעיני עצמם. כיצד במקרים רבים - גם כשיכלו להימלט ממבקשי נפשם - התייחסו היהודים אל עצמם כאל מי שלמוות נועדו, והשלימו עם גורלם.

בהבנה שמדינת ישראל מגלה כלפי רוצח יהודים, וחמור מכך – באופן שבו הציבור מקבל זאת כגזירת גורל – אני מזהה את אותו סינדרום. רצח יהודים אינו חטא בל יכופר, כולנו גם מבינים שהם יחזרו לרצוח, אבל בינינו - אחרי ככלות הכל מדובר כאן ביהודים...

וכאן צפה ועולה השאלה המצמררת. הרי שם – באירופה – היהודים לא רצו למות – הם נרדפו ועונו עד שחלקם איבדו את אינסטינקט הקיום. למה זה קורה לנו כאן – במדינתנו הריבונית המודרנית והחמושה מכף רגל ועד ראש.

כדי לרדת לשורש העניין - מומלץ לשוב ולקרא את 'כחש' של בן הכט. ההנהגה הציונית לא ממש יצאה מגדרה בכדי להציל יהודים. "מי צריך כאן את חלאת הגטאות" טען חיים ויצמן. אי אפשר להכחיש – ישנה מן אוטואנטישמיות בין היהודים לבין עצמם – או ליתר דיוק, יש הכחשת הזהות היהודית בקרב קבוצת מיעוט שלטת המזהה עצמה כישראלית במקום יהודית. תהליך אוסלו לא היה אלא תהליך שנועד לאכוף את הזהות הישראלית החדשה על הרוב היהודי. "בשבילי אוסלו זה לשכוח שאתה יהודי" אמרה דורית רביניאן במלאת שנה לחתימת ההסכמים. "היהודים ניצחו את הישראלים" – הסביר שמעון פרס ב'הארץ' את הפסדו בבחירות.

אבל פרס טעה. היהודים תמיד הפסידו. גם כשטכנית ניצח הרוב היהודי בבחירות, השלטון נותר תמיד בפועל בידי המיעוט המכחיש באופן אקטיבי את הזהות היהודית. הצורך לשחרר מחבלים רוצחים הוא חוליה מתבקשת בהיגיון של אוסלו. כי "השטחים" מעולם לא היו "מחיר כואב" שצריך לשלם לערפאת בכדי לקבל שלום – השלום מעולם לא היה המטרה כאן. הסיפור היה ונותר הפוך לחלוטין. ערפאת היה קבלן המשנה שנועד לקחת מאיתנו את אותם "שטחים ארורים" (שריד) האוכפים עלינו את זהותנו. לכן אוסלו תמיד נמשך גם כשהביא במקום שלום - עוד ועוד שפיכות דמים. הוא נמשך כי הוא פשוט הצליח, הוא אכן ניתק אותנו מחלקים רבים של ארץ ישראל. גם כשהוא "מנתק" אותנו מ"עם ישראל" – כלומר הורג יהודים – הוא לא נחשב לכישלון. אחרי ככלות הכול – כל העניין הוא "לשכוח שאתה יהודי"...