משרד החינוך אישר לבתי הספר הערביים, ללמד על האסון הלאומי - "הנכבה" - שאירע לערביי ישראל במלחמת השחרור. עובדה זו מצטרפת לשלל החלטות של גורמים רשמיים המסמנות כוון זהה. שופטי בית המשפט העליון נמנעו מלשיר את ההמנון בטקס ההשבעה, בכדי שלא להביך חלילה, את השופטים הערבים, עם ה "נפש יהודי" שלהם... השר הערבי הראשון נמנע אף הוא מלשיר את ההמנון הלאומי – וכך מקבלת ישראל על ידי נציגיה הרשמיים את הלגיטימיות של טענת הבעלות הערבית על ארץ ישראל.

כי אם זה בסדר ללמד בבתי ספר ישראליים, שניצחון היהודים במלחמת השחרור והקמת המדינה – הם למעשה אסון, אז משמעות הדבר היא שמדינת ישראל היא גוף לא לגיטימי וזמני בלבד.

כמובן שההחלטות הללו מצופות בדברי רהב על הבנת ה'אחר' ה'שונה' וכו' וכו'. הכל טוב ויפה בנגע הפוסט מודרני הזה – אלא שמרוב הבנת ה'אחר' – אנו מערערים את יסודות קיומנו שלנו כאן. מיותר לדמיין מה היה קורה אילו ה'אחרים' הללו היו מנצחים באותה מלחמה – לאיזה "זכויות" היו זוכים אז היהודים המנוצחים.

הבעיה המשתקפת מן ההחלטה החמורה הזו של משרד החינוך, אינה בעיית הציבור הערבי. טבעי שציבור זה יחוש הזדהות עם בני עמו ומלחמת ההשמדה שמנהל העולם הערבי בישראל ויהודיה. הבעיה היא עם הנהגת ישראל, בכל רובדיה – הפוליטיים, המשפטיים, והתקשורתיים. הנהגה זו רואה כלגיטימיות את טענות האוייב. שרת החינוך יולי תמיר - ממייסדות 'שלום עכשיו' – מגלה בהחלטה הזו, כי איננה מזדהה עם הטענה היהודית על הארץ, יותר מאשר עם הטענה הערבית. עבור ההנהגה הישראלית – הריבונות היהודית בארץ היא עניין זמני, בעוד המציאות הערבית היא המציאות הנצחית כאן. עם מנהיגות לאומית שכזו – מסקנה שכזו היא הגיונית בהחלט ועלולה להתממש.

*פורסם בישראלי