|
מאמר זה נכתב לפני ארבע וחצי שנים, והוא נותן את הפרספקטיבה המאפשרת להבין את ארועי השבוע האחרון. מעולם לא הגיע הציבור האמוני אל מערכת בחירות במצב ירוד יותר, מזה שבו הוא מגיע אל זו הממשמשת ובאה. ההתפוצצות של הרפתקת אוסלו בפניו של הציבור הישראלי הביאה להתרסקותו של השמאל. לכאורה היה צריך הציבור האמוני, זה שעמד בחוד החנית של המאבק נגד הסכמי אוסלו, להיות זה אשר גורף עתה את כל הקופה. וכי מי ראוי לזכות עתה בהקשבה ובעיצוב האופק המדיני של מדינת ישראל יותר מן הציבור האמוני, אשר חזה נכון את הסכנות והתריע מפניהן?
אולם בפועל קורה לנו בדיוק ההיפך. תהליכי החורבן שייצר השמאל נמשכים, ואף מתעצמים, וכל זאת תחת הנהגת הימין. איננו יכולים להתחמק יותר מן השאלה הנוקבת: כיצד הגענו למצב כזה? כיצד קורה שכל מאמצינו, הפרלמנטריים והחוץ פרלמנטריים, לא הצליחו לעצור את תהליכי החורבן של אוסלו, וכיצד זה קורה שגם כאשר השמאל הורס את עצמו ללא עזרתנו איננו מצליחים למנוע את המשך התהליך? מאז חתימתו הנואלת של מנחם בגין על הסכמי קמפ-דייוויד, וחיסול מפעל ההתיישבות בסיני שוב ושוב ושוב הוברר כי למפלגות הימין והדתיים אין שום השפעה ממשית שבכוחה לעצור את תהליכי הקריסה. במקום לעצור לרגע, לנסות להפיק לקחים, להבין היכן טעינו וכיצד אפשר אולי לפעול אחרת, עדיין עוצרים 'התחייה', נכדיה וניניה, את הנסיגה בסיני, והם עושים זאת על פי אותו הגיון שקרס, ובאותן שיטות. הם לא עצרו את קמפ-דייוויד הראשון, והם לא עצרו את מדריד; הם לא עצרו את אוסלו א', ואת קמפ-דייוויד השני, ואת אוסלו ב', ואת וואי-פלנטיישן... הם לא עצרו כלום ולא יעצרו כלום. הם יטפטפו אותן דמויות מוכרות לכנסת, והם יוסיפו לגלגל את האחריות לכישלון אל המפלגה הימנית המתחרה, וכמובן - אל הציבור שלא נתן למפלגה שלהם די כוח. הסיבה לכישלון המובטח מראש אינה חוסר כוח פוליטי. השמאל, עם כוח קטן בהרבה, על חודו של קול, עשה כאן מהפכות יסודיות, ואילו הימין - עודנו עוצר את הנסיגה בסיני... כשיש לך אסטרטגיה, כשאתה יודע מה אתה רוצה מעצמך, די בגולדפרב מזדמן כדי לתת לרעיונותיך אפיק לפרוץ. אך אם אין לך אופק מדיני אלטרנטיבי, אם אין לך מטרה חיובית, אם אתה עסוק כל הזמן בלומר מה לא במקום להסביר מה כן, אתה מוצא את עצמך נשאב אל תוכנית האב היחידה הקיימת - זו של השמאל. זהו המלכוד המובנה בעצם טבען של מפלגות הימין והדתיים. השמירה על ארץ ישראל והיהדות היא סיבת קיומן, אך למרבה הפלא - ככל שגדל כוחן של המפלגות הדתיות ומפלגות הימין, כך מידרדר מצב הארץ ודמותה היהודית. כדי לצאת ממעגל קסמים זה עלינו להפסיק לחפש את היהלום מתחת לפנס הרגיל. לא באנו לליכוד כדי למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית; לא באנו לליכוד כדי לעצור את הנסיגות; אפילו כדי לשפר את מצב הביטחון לא נכנסנו לתנועה זו. באנו לליכוד כדי ללדת מהפכה. באנו לליכוד כדי לייצר לעם השב לציון הנהגה יהדותית, ולהתחיל להובילו למטרותיו האמיתיות. הליכוד מייצג באופן אותנטי את רובם הגדול של הישראלים. מדובר ב'מיקרוקוסמוס' של החברה הישראלית, והוא באופן הבסיסי ביותר אתנו, עם המתנחלים, ועם מייצגי האחיזה בזהות היהודית. 'מנהיגות יהודית' מבקשת לקחת את הציבור הזה, שהוא כל כך חיובי בבסיסו, את הליכוד, (ולמעשה את עם ישראל כולו), ולהעניק לו את חוט השדרה האידיאולוגי שיאפשר לו בפעם הראשונה לזקוף את גוו שלו, ולהביא לידי ביטוי את הערכים הלאומיים שמלכתחילה תמיד האמין בהם. כיום, משום ש'מנהיגות יהודית' בליכוד עודנה בחיתוליה, עודנה נאבקת על מקומה בתוך מפלגת השלטון, אין הליכודניקים רואים כל תחליף להנהגתו של שרון. שרון, בעבור הליכוד, הוא מין הכרח בל יגונה. מצד אחד הוא מצפצף על מפלגתו והופך אותה לכלי ריק, שהחלטותיה (דוגמת ההחלטה נגד מדינה פלסטינית) חסרות משמעות. מצד שני שרון הוא הקלף המנצח של המפלגה הזאת. הציבור בישראל מיואש ומפוחד, ובכל גלריית המנהיגים, מימין ומשמאל כאחד, יש רק אדם אחד המייצג מנהיגות אמיתית: זהו שרון. האיש עושה טעויות נוראות - בדיבוריו הוא מעודד מבלי משים את הרצחנות הערבית ומערער את זכות קיומה של המדינה, אולם את העובדה ששרון הוא המנהיג האמיתי היחיד הקיים היום בשטח אי אפשר לשנות. העם בישראל מביט על החלופות, ורואה 'פלקטים' חסרי ממשות. בצר לו רץ הציבור לחסות בצל כנפיו הסמכותיות של שרון. זו הסיבה לכך שדווקא ראש הממשלה שבזמנו נמצאת המדינה במצב הקשה ביותר זוכה לפופולאריות הגדולה ביותר. אולם הסיפור של שרון הוא סיפור קצר מאוד. תוך זמן קצר יתברר לציבור כי שרון, לא זו בלבד שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות אלא אין לו הכלים הבסיסיים ביותר להבינה. רק בראייה אמונית אפשר להבין את המציאות ולהתחיל ולהתמודד אתה. שרון יסיים את הקריירה נמוך יותר ממנחם בגין, ויותיר אחריו ייאוש גדול ורִיק מנהיגותי. מול שטרית ודומיו לא יתמודדו אז ראשי המפד"ל והאיחוד הלאומי על הנהגת המחנה הלאומי והמדינה. אם יהיה גרעין של תקווה בשלב ההוא זו תהיה 'מנהיגות יהודית' בליכוד, ובלבד שתדע להוסיף ולהעמיק שורש במפלגה, במשך השנתיים הקרובות.
י"ג בשבט תשס"ג 16 בינואר 03'
*פורסם במקור ראשון
|
