|
אבא שלי, שמונים פלוס, ששרד את הפלנטה הנוראה ההיא, ישב ליד הטלויזיה וראה את הגירוש הנוכחי הביט בי בעיניים מבוהלות ואמר – אתה לא יודע מה זה להיות פליט, אין לך מושג!!
הורים שכולים עומדים ליד קבר צבאי טרי, של המלחמה הטריה, בחוסר אונים ובכאב של הורי-נעדרים. הקבר פה למרגלותיהם והבן הושכב שם, אבל חלל התמיהה גדול כמו תהום.
חסד מר, אבל חסד עשה ועושה אתנו שומר ישראל בתזכורות שהוא מנפיק לנו.
מתי בדיוק נגמרה לנו התחושה שהמדינה הזאת היא עובדה קיימת. בלתי ניתנת למחיקה.
קשה לשים את האצבע.
אנחנו, הדור השני למדינה, היינו עוד ילדים בערב מלחמת ששת הימים. בשבילנו היה רק הניצחון ולא הדאגה שלפניו. וגם ידענו להצמיד לתסבוכת המדממת של מלחמת יום כיפור סיבה שמסבירה הכל. "המחדל המודיעיני", "מלחמות הגנראלים". אם לא המחדל הכל היה נגמר באלגנטיות ביומיים. ומאז, כך אנו רוצים להאמין, לא ידענו מלחמה קיומית.
ואז זה נגמר. ומאז ענן גדול של דאגה מכסה את השמים.
מסביב הרבה אנשים מתפרנסים מלהצחיק אותנו, למלא לנו את הראש בטרטור צבעוני חסר שחר. הם רוקדים מסביבנו ברעש קופצני, מנסים לנחם אותנו בחיוך סתום, לפחות להפנט את מחשבותינו הכואבות והמודאגות בטרטור הצבעוני שלהם.
פעם צחקנו – סבבה. היום, אחרי שהתמלאנו עד קבס מהצחוק הציני ומצחקוקי הקלון. אנחנו כבר לא מצליחים אפילו לחייך. – סוגרים והולכים לישון.
אבל לנו הרי יש אלוקים – כמו שאומר פייגלין. ואם יש לנו אלוקים, אז אנחננו מוגנים. אנחנו עושים מה שצריך, אותנו אין סיבה להחריב. סדר היום שלנו מוצק וברור כמו העץ של ספסלי בית הכנסת. עם שיש בו עדיין חיילי הסדר, נוער ארץ ישראל, וקהילות קודש על הרי השומרון – עם שכזה, לא יכולה להחריב אפילו אותה מנהיגות שאין לה אלוקים. קצת יכולים להחריב, אבל לא את הכל – חוץ מזה נבנה מחדש את כל מה שהוחרב.
היה רבן גמליאל, היה רבן יוחנן בן זכאי, היה רבי עקיבא - והיה חורבן.
והיו עוד אנשים שהיו לפחות בסדר, באמת בסדר, התפללו, נתנו צדקה בזמן, ולא ניבלו את הפה. והם היו כל כך בסדר, צנועים וענווים שכאלה, כמו רבי זכריה בן אבקולס. וכששפכו את דמו של בר קמצא במסיבה ההיא, איש לא פצה פה. הם הביטו בענווה ובצער איש ברעיהו ונאנחו מרה – לאן הדור שלנו מדרדר – כמה חבל. אבל בעצם, אפשר להבין – רומאים בארץ, לא קל פה, האנשים עצבניים, מזיעים, עובר זמן עד שהמחשבה נוסעת מהראש אל הפה. מי אנחנו שנמתח ביקורת. והיה חורבן חורבן שני. ומה היה בראשון? גם בראשון היו דתיים, כמונו, קמים בבוקר בזמן, מניחים תפילין גם כשקר. הם הרגישו שהם מוגנים, לא יהיה חורבן, כי הם בסדר. – האומרים – היכל ה' היכל ה' היכל ה'. איך זה יתכן?! איך הקדוש ברוך הוא מביא חורבן על דור שיש בו רבי עקיבא? איך זה שרבי עקיבא לא מגן בזכותו אפילו לא על תלמידיו, אפילו לא על עצמו? איך לא צמתה היד שהחזיקה במסרקות הברזל? לא יודע. תמיהה גדולה. גבורת שתיקתו האיומה של הבורא. ואנחנו מה יהא עלינו? אם נמשיך לצפות במתרחש בענוונתנותו של בן אבקולס, לא נושיע, לא אותנו ולא את אחינו. בימים אלה נערכת מתקפה חסרת תקדים כנגד האחד מאתנו שלא שתק. כשכולנו שלחנו מסלון ביתנו ומספסלי בתי מדרשנו ובתי כנסיותנו מבט ספקני, אפילו משועשע כלשהו בחתימת הסכמי אוסלו – שהרי "היו לא תהיה!!" – לא יצא מזה כלום, "קצף על המים" לא יתכן להרוס דבר שהוא כל כך יהודי וצודק, כמו המפעל היהודי ציוני שלנו. – אז היה הוא, האחד והיחיד שצעק מהיציע וזרק חזיזים – משה פייגלין. בימים אלה נערכת מתקפה שלא היתה מביישת הרבה משטרים אפלים – ימי טרום אמנציפציה. על האחד והיחיד מאתנו ששם את אצבעו על החור הנכון שבסכר המתמוטט. מה הוא עושה פה בכלל בתנועה יהודית ציונית?! שילך להתמודד על ראשות הגטו!! נשליך אותו, את הסהרורי הקיצוני המטורף המשיחיסט הזה! נשליך מפה את היחיד שזעק מרה באגרופים קמוצים – אתם שופכים דם! אלפים ימותו!! אז מה אם כל חבר ליכוד רביעי הצביע עבורו?! נעיף אותו מכל המדרגות! אנחנו לא רוצים את הטיפוס הזה, עם הכיפה והזקן במועדון שלנו!! אנחנו לא רוצים אותו! ובעצם, אנחנו גם לא רוצים אתכם. יש לנו שמורות מוגדרות ותחומות לאנשים עם כיפה וזקן, על תתערבו לנו בחיים! זו לא המסיבה שלכם. תעזבו, אנחנו מתחננים, אנחנו בעצם כמוכם, אנחנו מוכנים לשלם, לשלם הרבה, לעשות הכל בשביל המדינה הזו, בשביל כולם – לשלם את כל מחיר הסעודה. לא, אנחנו לא רוצים אתכם פה – ואנחנו נדאג להשליך אותכם הרחק למקום שבו לא ישמע קולכם.
ומה איתנו? לפני כמה חדשים ניסינו לארגן כינוס בישוב שלנו כינוס התעוררות וליבון הדרך – לנוכח המתקפה שנפתחה על הציבור שלנו. ובין היתר רצינו שבכינוס ישמע גם קולו של אותו האיש - פייגלין. פנינו לרבנים אחדים ולאישי ציבור שקולם נשמע בציבור שלנו, בבקשה להשתתף בכינוס. לאחר שהתברר להם שמשה פייגלין יהיה אף הוא אחד הדוברים, לפתע פתאום אחז בהם חיוורון ופיק ברכיים. כך באורח פלא התברר לכולם שמשום מה אין זמנם בידם (וזאת אף שהבענו נכונות להתאים את מועד הכינוס לנוחיותם). אחד הרבנים אף הצטדק ואמר, תביטו, אני אישית, מזדהה עם דרכה של מנהיגות יהודית, אבל אני רב ישוב, בישוב שלי יש מגוון של אנשים, אם יראו אותי עם פייגלין עלולים לחשוב שאני מזוהה איתו ולא יבואו לשאול אותי אפילו בדיני טהרת המשפחה. אני לא יודע מה איתכם, אבל גם אם דעותיו של מר פייגלין היו נוגדות לחלוטין את השקפותיי - לא הייתי מחריש בעת הזאת. הציבור שלנו ודרכו האמונית הוא עוגן ההצלה האחרון של מדינת ישראל. אם לא נקום כולנו כאיש אחד כעת הזאת לזעוק את עלבונו של אחד מאחינו, ואפילו איננו תמימי דעים עם דרכו, אם נחריש בעת הזאת ולא נתבע בקול גדול את זכות היסוד שלו כאזרח נאמן למדינת ישראל - לבחור ולהבחר, מי יודע אם רווח והצלה יעמוד למדינה ממקום אחר. לא הייתי בונה על זה.
|
