|
ראש המוסד לשעבר – מר אפריים הלוי, הסביר לקראת סוף השבוע, שלישראל אין מה לדאוג. שום סכנה קיומית אינה מרחפת מעל אשנו – הסביר הלוי – "לא ניתן להשמידה בגלל דברים שאתם יודעים ובגלל דברים שאתם יכולים לדמיין". עוד הוסיף הלוי, שבעצם ניצחנו במלחמה האחרונה ודווקא איראן היא זו שחטפה את המכה הקשה.
מעניין - חשבתי לעצמי, מהו הדבר שבגללו לא ניתן להשמיד את ישראל, מה אני יודע ומה אני יכול לדמיין. אהה! – אמרתי לעצמי – הוא בטח התכוון לצה"ל! צה"ל חזק יותר מכל צבאות ערב – זה כנראה הדבר שאנו יודעים ומן הסתם לכך כיוון מר הלוי. אלא שמאז הניצחון המזהיר של צה"ל על החיזבאללה אני רחוק מלהיות בטוח ביכולתו של צה"ל. מאז ששת הימים – ניצחון מערכתי מובהק, היה לצה"ל רק בחזית אחת והיא המבצע לחיסול ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ובצפון השומרון. ואכן - גנרלים בצה"ל התרפקו על יכולת הביצוע שהופגנה מול האוייב הכתום והשוו אותה למלחמת הבזק ההיא. שנה לאחר מכן ירדה כשליש מאוכלוסיית המדינה למשך חודש ימים אל המקלטים, צה"ל נלחם בעיקר נגד עצמו, וראש המוסד לשעבר רואה בכך מכה ניצחת לאיראן. הדבר מעורר מחשבות נוגות באשר ליכולת הניתוח וההערכה של האמונים על ביטחוננו. התפיסה המטריאליסטית המביאה בחשבון נתונים פיסיים וטכנולוגיים בלבד, הביאה שוב ושוב את מנהיגי ישראל להערכות זחוחות שכאלה. משום מה, ניתוחיהם של עמנואל ואלד, אורי מילשטיין, אריה סתיו, ועוד מספר מצומצם מאוד של אינטלקטואלים אמיצים שהוקעו כל השנים בשל זעקת "המלך העירום" שלהם – ניתוחים אלה נתבררו במלחמה האחרונה כמדוייקים הרבה יותר מאלה של מי שעמדו בראש המערכות. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין, שאם ארגון קטן עם כמה "חפצים מעופפים", מצליח לעולל לנו את מה שעולל החיזבאללה, מה יעשו רבבות טילים – קונבנציונאליים ובלתי קונבציונאליים, שישוגרו במתקפה מתואמת של סוריה ומצריים, אל הימאח"ים, אל עורקי התחבורה הראשיים, אל נקודות הכינוס הצה"ליות –וכמובן אל מרכזי האוכלוסיה הצפופים. נו טוב – אמרתי לעצמי – אולי במסגרת "הדברים שאתם יודעים", התכוון מר הלוי לבת בריתנו – ארה"ב – שתעמוד לצידנו ולעולם לא תיתן לאנשים רעים להשמיד אותנו. אך מה לעשות – ודווקא ההיסטוריה הקצרה של מערכת היחסים הישראלית/אמריקנית מוכיחה בדיוק את ההיפך. תמיד כשישראל עמדה מול סכנה קיומית הפנתה ארה"ב את גבה. כבר עם קום המדינה – כשנדמה היה שישראל קורסת תחת המתקפה הערבית, חזרה בה ארה"ב מתמיכתה בהקמת המדינה ואף הטילה אמברגו על משלוחי נשק לישראל. צ'כיה (ולמעשה ברה"מ) הם שהצילו את המצב. כשסגר נאצר את מיצרי טיראן והנשיא ג'ונסון נתבקש לקיים את ההתחייבות שניתנה לישראל לאחר הנסיגה מסיני במבצע קדש – היתה תשובתו של הנשיא האמריקני מול האיום הקיומי: "אינני מוצא את העותק האמריקני של ההתחייבות..." עד שאמצא את ה"דברים שאתם יודעים עליהם" – ושמונעים את השמדתנו, דילגתי אל "הדברים שאתם יכולים לדמיין". בטח ראש המוסד מתכוון לנשק הגרעיני שלנו. הם לא יכולים להשמיד אותנו כי אז אנחנו נשמיד אותם. זה נשמע הגיוני, אבל זה פשוט לא נכון. פצצה גרעינית אחת משמידה רובע מאוכלס- לא יותר. את מה שעשו פצצות האטום להירושימה ונאגסקי, עשו קודם לכן הפצצות קונבנציונאליות לערים רבות. ההבדל הוא כמובן בקלות הבלתי נסבלת של הביצוע. אז אם מר הלוי חושב שאחמדיניג'אד לא יזרוק את הפצצה בגלל שהוא יחוס על כמה מיליוני איראנים שיחטפו את הגועל נפש הזה בחזרה – אם כך הוא חושב, אז הוא באמת יכול להיות רגוע. הבעיה היא שפצצות אחדות על גוש דן – מחסלות בפועל את מדינת ישראל, איראן לעומת זאת מכילה הרבה "גושי דן" כאלה שמפוזרים במרחק בטוח אחד מהשני, ולאיש ששלח גדודי ילדים לפנות את המוקשים העיראקיים, כשהם מצוידים בספרי קוראן ובמפתחות פלסטיק לגן עדן – אין כנראה בעיה להקריב עיר או שתיים בכדי להפוך לצ'לאח א-דין החדש שחיסל את הסרטן הציוני. המשכתי לחשוב על דבריו של מר הלוי, ולבסוף הגעתי למסקנה שהוא בכל זאת צודק. כנראה שא-לוהים אוהב אותנו ואיכשהו – מול האיום החיצוני כבר נסתדר. הבעיה היא שהאיום הקיומי הראשון במעלה אינו האויב החיצוני אלא ראשיה שריה ויועציה של המדינה עצמה. אם הם מחליטים למסור לאוייב את ירושלים, מדינת ישראל אינה מאויימת בהשמדה, היא פשוט משמידה את עצמה. *פורסם במקור ראשון
|
