עדכון שבועי - כ' חשון תשס"ח

(לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, לחץ כאן)
(לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, לחץ כאן)

חברים יקרים – ה' עמכם!

אם שכחנו מי הוא בעל הבית האמיתי במדינת ישראל, בא איש 'שלום עכשיו' – מני מזוז והניח לפתחנו תזכורת מהממת.

לאחר שנים ארוכות בהן טען כל אדם מציאותי (כלומר איש המחנה הלאומי), שיש להפסיק את אספקת החשמל הישראלי לעזה, הבין זאת סוף סוף אפילו שר הביטחון ברק. טוב – לא ממש הבין, ומן הסתם ברק היה מבצע זאת כפי שבוצעו כל פעולות העונשין עד היום, כלומר בדיוק במינון הדרוש כדי לחסן את הנגיף ובשום אופן לא להדביר אותו. בכל זאת, הנה עוד מקרה שבו, באיחור רב, מכיר השמאל במציאות עליה מצביע הימין זה שנים רבות.

אלא שהפעם נכונה לנו הפתעה. מני מזוז מעכב את ביצוע הפעולה.

טוב  - אז למי שהעניין עבר לידו – נחזור לרגע על הראשונות.

פעם, לכל פאודל היה צבא פרטי. העברת הסמכות הזו ללאום היא עניין חדש יחסית. בעזה עדיין כל כנופיה מפעילה צבא משלה – לכן אין, ולא תהיה, מדינה פלסטינית.

מדינה – היא מילה הנגזרת מן השורש דין. במילים פשוטות – מדינה היא ריכוז הסמכויות להפעלת כוח בידי גורם לאומי אחד. כשכוח זה משליט סדר מבית (משטרה, משפט, מנגנוני ענישה) וגובר על יריבים לאומיים מבחוץ (צבא) מתקבלת התוצאה הנכספת של ריבונות לאומית על חבל ארץ. כל שאר התחומים בהם עוסקת המדינה, סעד, בריאות, חינוך וכדומה – הם עניינים הנתונים להשקפות שונות. יש המרחיבים את סמכויות המדינה ויש המצמצמים אותה (אנו נוטים לצד המצמצמים). אולם בעניין בסיסי זה, לפיו חובת המדינה להגן על אזרחיה וזה בעצם מה שהופך אותה למדינה, בעניין זה- אין מחלוקת. מי שאוחז בהגאי הביטחון – הוא למעשה הריבון האמיתי – הוא המדינה.

נהוג היה לחשוב שצה"ל הוא צבא העם והשולטת בו היא הממשלה הנבחרת על ידו. בא מזוז, התערב בהחלטה ביטחונית מובהקת של שר הביטחון, והזכיר לכולנו מיהו הריבון האמיתי במדינת ישראל.

על הריבון האמיתי ועל מנהיגות יהודית - ראה  העדכון.

משה פייגלין

בעדכון:

·   רגליים יהודיות או קביים שמאלניות    
·   העסקה הבלתי כתובה      
·   "לגנוב קולות מן המרכז"    
·   המאבק של נתניהו בפייגלין       
·   ההוכחה       
·   מדוע הוא עושה זאת?   
·   הודעות
·   מאמרים
·   מדורים   
       

המהפך בבחירות 77 הביא בכנפיו תקוות גדולות, שהתנפצו במהירות אל קרקע המציאות. לכל מי שציפה למהפך אמיתי, התברר כי שלטון פוליטי ושליטה מהותית אינם בהכרח חופפים. מנחם בגין ז"ל, מיהר להציב את עזר ויצמן מימינו כשר ביטחון, ואת משה דיין משמאלו כשר החוץ ובעצם הוכיח בזאת כי הלאומיות לבדה, אינה יכולה לעמוד בכוחות עצמה בלי הקביים של השמאל. לאומיות שאינה מושתתת על יסודות יהודיים מחייבים, מוצאת עצמה נשענת ומחפשת לגיטימציה בשמאל. כך התגלגלו הדברים שאריאל שרון מיהר להכניס את מפלגת העבודה לממשלתו ובנימין נתניהו כבר מכריז מראש על כך שאהוד ברק יהיה אצלו שר הביטחון. בכל המקרים הללו היה לליכוד רוב מוצק. ברק – לשם ההשוואה – ניהל משא ומתן למסירת ירושלים מתוך ממשלת מיעוט שכבר נפלה... ככה זה כשאינך מחפש לגיטימציה אצל היריב. 

למנהיגי הימין יש בעיה. מצד אחד הם נציגיו של הרוב, מצד שני  -  גם המנהיגים הדתיים וגם המנהיגים הפוליטיים/הימניים אינם מאמינים באמת ברלוונטיות של היהדות במישור הלאומי. לכן הם אינם יכולים לייצר עבור המחנה הלאומי אלטרנטיבה מהותית לדרכו של השמאל. ובאמת, אין להם שום כוונה להילחם באמת את מלחמת שולחיהם. חוץ מזה - מדוע שיעשו זאת? הרי אפשר להיות ראש הממשלה (או מנהיג יש"ע או מנהיג המכינות...) בלי לשבור את הראש...

אז העסקה הבלתי כתובה מנוסחת בערך כך: אני (להלן המנהיג הנבחר) אביא את קולותיהם ואת הלגיטימציה של הציבור הלאומי המסכן שמחוסר ברירה יבחר בי. אתם (להלן המנהיגות האמיתית) תשלטו בפועל ותתנו לי ולמעגלים הקרובים לי, את ליטרת השררה ומנעמי השלטון הבסיסיים. משרדי ממשלה, מאבטחים, ג'ובים וכו.

בליכוד – הפכה העסקה הזו לתורה שבעל פה. התורה שבכתב  - כלומר החוקה – מדברת על שמירת הריבונות בארץ כולה ועוד הרבה מילים לאומיות - חדות וברורות.

לעומת זאת, התורה הליכודית שבע"פ, קורצת ומסבירה שכדי לזכות בשלטון חייבים "לגנוב קולות מהמרכז". המרכז – חוזר נתניהו ומסביר – הוא שיקבע מי יזכה בשלטון. לכן עלינו להתפשר ולהתמרכז.

אנו – ניסינו ככל יכולתנו להסביר כי ההיפך הוא הנכון. שוב ושוב הוכחנו בגרפים יפים ובנתונים מאירי עיניים – כי ההתמרכזות ואימוץ מדיניות שמאלנית, הביאה תמיד לאיבוד השלטון, לא לזכיה בו. אך תאוריית הגנבה מהמרכז השתלטה כליל על התודעה הליכודית.

באמצעות תאוריית ההתמרכזות – הוסבר גם מאבקו של נתניהו בפייגלין. נתניהו חייב להיאבק בפייגלין – הסבירו יודעי דבר בליכוד – כדי לשמור על התדמית המרכזית ולמנוע את בריחת קולות המרכז מן הליכוד שמאלה.

נשמע הגיוני – אלא שמלחמתו של נתניהו בפייגלין לאחר הפריימריס הקודמים הפילה את הליכוד ל12 מנדטים. אף אחד מבוחרי 'קדימה' לא התרשם ובחר ליכוד כתוצאה מ"ועידת העבריינים" שחוקקה את חוק פייגלין, אך פוטנציאל עצום של בוחרי ימין  - ברח אל ליברמן ונמצא היום בחיקו של אולמרט.

שוב ושוב ניסינו להסביר כי הסיכוי היחיד של הליכוד לחזור לימי תפארתו (48 מנדטים!) הוא בחזרתו לערכים הלאומיים והחזרת הקולות האובדים מן הימים הטובים ההם. אך לבד מן התוצאות בבחירות לא היו לנו נתוני סקרים ברורים המוכיחים זאת. ברור היה לנו כי מעגלים גדולים מאוד של בוחרי ליכוד פוטנציאליים, אוהבים מאוד את המסרים של פייגלין אך נמצאים היום אצל ליברמן, אצל ש"ס ובכל מיני פירורי מפלגות ימין קקיוניות. רוב הקולות הללו –נמצאים היום בממשלת אולמרט במסגרת ש"ס וישראל ביתנו ומשמשים כלי לחלוקת ירושלים. לא פחות ולא יותר...

ידענו שמדובר בהרבה מנדטים – לא היתה לנו דרך להעריך בצורה מדוייקת כמה.

והנה – בשבוע שעבר – פרסם ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן, את נתוני מדד הדמוקרטיה של שנת 2006. מסתבר כי 22% מאזרחי ישראל מגדירים עצמם "ימין קיצוני", 12% -  "ימין רגיל, ורק 15% "ימין מתון" – כלומר ליכוד. כאשר נעל נתניהו את הדלתות וסירב לקבל את ידו המושטת של פייגלין, הוא נעל למעשה את הדלת על פוטנציאל מצביעים נוסף של 34% מהאוכלוסייה הישראלית – לא פחות ולא יותר...

למעשה, פייגלין ותומכיו, הם ראש הגשר היחיד כיום בליכוד -  למאגר הבוחרים הגדול והמסורתי של מפלגת השלטון הלאומית, מאגר שהתייאש מטשטוש זהותו של הליכוד ונטש אותו. אך נתניהו מתעקש לשדר לשליש מן האוכלוסייה בישאל – "אתם לא ליכוד!". 

למה הוא מתעקש לירות למפלגה שלו ברגליים? הרי נתניהו איש רציונאלי מאוד – הוא אינו מעדיף לעמוד בראש מפלגה של 49 מנדטים?

התשובה  - כואבת אך אמיתית.

לא.

נתניהו מעדיף להיות ראש ממשלה מטעם ליכוד קטן, מטושטש, וחסר זהות – הנסמך על השמאל, מאשר ראש ממשלה מטעם ליכוד לאומי גדול ושולט באמת. כבר היום רואים הליכודניקים כיצד מרוקן נתניהו את מוסדות הליכוד מכל תוכן. את נתניהו מעניין רק נתניהו. כפי שהבהרנו בהתחלה – אין לו אמונה ביכולתו של המחנה הלאומי להוביל בעצמו, ובוודאי שאין לו אמונה יהודית. אבל הוא מאוד רוצה להיות ראש ממשלה. לכן את הליכוד הוא מעדיף לשמור בגודל המספיק כדי להביאו אל משרד רוה"מ, אך בשום אופן לא להגדילו באמצעות מיצובו כאלטרנטיבה אמיתית לשמאל. כשנתניהו נלחם בפייגלין, הוא לא עושה זאת כדי "לגנוב קולות מן המרכז" ולהגדיל את הליכוד, הוא עושה זאת בכדי לאותת לשמאל – "ראו – אני נלחם את מלחמתכם באוייבנו המשותף, האיש שאתם כל כך מפחדים ממנו. אני נלחם בפוטנציאל היחיד להחליף אתכם באמת.

נתניהו לא נלחם בפייגלין כדי לשמור על הליכוד. נתניהו נלחם בפייגלין, והורס את הליכוד – כדי לשמור על נתניהו.

כואב – אך אמיתי, וככול שיתרבו הליכודניקים שיבינו זאת (וזה לא מסובך להסביר) כך נתקדם מהר יותר למהפך האמיתי.

·       תרום לבניית מדינה יהודית: http://he.manhigut.org/content/view/1922/175

·       התפקד לליכוד כאן: http://he.manhigut.org/content/view/3119/210

·       הצטרף לפעילות: http://he.manhigut.org/content/view/3124/208

·       מועדון הנחות והטבות: http://he.manhigut.org/component/option,com_facileforms/Itemid,224

·        כבכל שבוע ביום ראשון, גם השבוע התפרסם מאמרו של משה פייגלין, "הכה את היריב", בNRG. חברי מנהיגות מוזמנים להיכנס ולהגיב: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/651/439.html

·        הליכוד לימין שור – אליצור סגל: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=4300&Itemid=13

·        מכתב לנתניהו – יוסי שחר: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=4295&Itemid=13

·        ירושלים – יורם אטינגר: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=4295&Itemid=13

·        שביתת  המורים -  יהודית דסברג: http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces?articleId=26259&channel=1&subchannel=3

·        לכולם  – פרופ' יצחק סגל: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=4304&Itemid=13

·      מדור יצירה -   הטור השמיני – "מרד גבעת שאול" – אלי צ'רניאבסקי: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=4303&Itemid=47

·     לפרשת חיי שרה – תרבות יהודית במעגל החיים – הרב דודי שפיץ: http://www.kehilaemunit.org/index.php?option=com_content&task=view&id=2023&Itemid=16

לתקן עולם במלכות ש-די
מנהיגות יהודית