|
לפני ארבע שנים עשינו שבת בפקיעין. הייתה שבת נהדרת. מרגלית זינאתי – זו שהיא לא אשכנזיה, לא ספרדיה ולא שום עדה אחרת, פשוט משום שמשפחתה נותרה בפקיעין לאחר חורבן המקדש ומעולם לא יצאה לגלות – המרגלית הזו (תרתי משמע) פתחה לנו את בית הכנסת העתיק והראתה לנו את ספר התורה בן למעלה מאלף השנים המוצג שם. ביקרנו במערה בה הסתתר רבי שמעון בר יוחאי ובקברי התנאים – פקיעין כאילו מוחקת 2000 שנה ומחברת אותך אל היסודות הפשוטים והבריאים, קודם ההליכה לגלות.
אבל קשה היה שלא לחוש בעוינות. מרגלית הזקנה סיפרה על התנכלויות. מלבדה, כל היהודים כבר עזבו, והחלוצים המבקשים בעדינות ומתוך כבוד רב לאוכלוסיה במקום, לבוא, ולשמור על הגחלת היהודית בפקיעין – סובלים כל העת מהתנכלויות על רקע לאומני. אגב – המצב בפקיעין טוב הרבה יותר ממצבם של יהודים ביפו ובעכו. ביקרתי לא פעם בכפרי הדרוזים ויש לי כמה חברים שם. מה שהביא אותי לשם הייתה העשייה הפוליטית. – זמן לא רב לאחר שהצטרפתי לליכוד, היו בחירות פנימיות לרשימה לכנסת, וביקשתי גם את תמיכת הדרוזים. ברבות השנים התהדק הקשר. כשהגעתי בפעם הראשונה לאסיפת בחירות בכפר דרוזי ידוע, היו אתי עוד כמה מועמדים שביקשו את תמיכת האוכלוסייה המקומית. זה אחר זה עלו המועמדים לדבר וכולם התחילו, פחות או יותר, באותו משפט. "כולנו אחים - אנחנו אחים שלכם – אתם אחים שלנו – אחים אחים אחים...". לא ידעתי מה אני בדיוק הולך להגיד – אבל ההתמרחות המתחנפת הזו לא מצאה חן בעיני. האירוע התרחש זמן קצר לאחר שאהוד ברק הבריח את צה"ל מלבנון (והכניס את חדרה לטווח טילי החיזבאללה). הבגידה בבעלי בריתנו – חיילי צד"ל- עוד היתה צרובה היטב בזיכרון. הבטתי בקהל. המסורתיות היתה מאוד בולטת. צעירים ישבו מאחור, מבוגרים לפנים, ובשורות הראשונות – זקני העדה בלבוש מסורתי. "אני לא אח שלכם" – פתחתי ואמרתי – העיניים נפקחו בפליאה, עוד מעט ותהיה כאן תקרית... "אני יהודי ואתם דרוזים - ודווקא בגלל שאני מבין בדיוק מי אני, בגלל שאני נאמן לזהות שלי, אני יודע מה זו נאמנות וכבוד לבעלי הברית שלי". "אני מביט בכם ואני רואה עד כמה אתם מבינים את הצורך בשמירת הזהות. מי שאין לו את העוגן הזה לא יכול להיות נאמן לשום דבר, לא לאשתו, לא לקהילתו, לא לעמו, לא לארצו – ובטח שלא לבעלי בריתו. כדי שהברית בין ישראל לדרוזים לא תסתיים כמו הברית עם הצד"לניקים - ישראל צריכה מנהיגות שנאמנה לזהות היהודית ולא בורחת ממנה". אני לא יודע אם היהודים באולם הבינו על מה אני מדבר – אבל הדרוזים הבינו ועוד איך. הדברים עשו רושם גדול וזה בא לידי ביטוי בקלפי. הדרוזים אולי רצו אותי בכנסת, אבל הבג"ץ, שאישר אז את מועמדותו של עזמי בשארה, פסל את מועמדותי. במקומי נכנסה פנינה רוזנבלום... מה אנחנו רוצים מהדרוזים בפקיעין? תרבות הבגידה הישראלית דוחקת בהם כל העת –"השתגעתם?" – היא סונטת בדרוזים – " הרי היהודים משדרים כל העת ארעיות, הם נופלים אפיים ארצה מול גילויי הלאומנות הערבית, משום שאינם נאמנים לעצמם, לזהותם, לאלוהיהם - וממילא גם לא לארצם. הישראלים – בעומק ליבם- חושבים שהערבים הם אלו שצודקים, לכן הם מחפשים כל הזמן פתרונות פרגמאטיים כביכול – כדי לברוח משאלת הצדק. ברור שאתם, שכרתם ברית דמים עימם, אינכם זוכים לכבוד לו זוכים הערבים – הישראלים בזים לעצמם, אז איך אתם רוצים שיחושו כלפי מי שמתחבר אליהם? – 'שטינקרים' הם מכנים את הסייענים – לא בעלי ברית...". בהודעה שהוצאתי לתקשורת מיד עם היוודע דבר הפוגרום בפקיעין אמרתי : "מה שמתרחש בפקיעין הוא התשובה למערערים על הצדקת ריבונותנו בירושלים. אך טבעי הוא שהדרוזים יצטרפו בסופו של דבר אל הצד המאמין בצדקתו." ומה היתה התגובה הישראלית? ניסו כמובן לטעון שזה לא על רקע לאומני אלא בגלל האנטנות. נו-טוב, סתם ככה שרפו את בתי היהודים, זה כמו שהסבירו פעם שהנערה הערביה שדקרה שוטר מג"ב עשתה זאת כי נכשלה בבגרות... אח"כ גרשו כמובן את היהודים מהכפר – מה שמוכיח סופית שבשביל מדינת ישראל כל הסיפור של פקיעין והזהות היהודית, זה סתם שיגעון פרטי של כמה "קיצוניים". השורש והזהות היהודית מהווים מעמסה מבחינתה ואינם שווים כקליפת השום. שוב ברחו לפתרון ה"פרגמאטי" ובגירוש היהודים נתנו את האישור המובהק לכך שלישראלים אין שורש, הם אינם אלא חולות נודדים פה. עכשיו ברור לגמרי שמוטב להצטרף למי ששייך לכאן, וגם יישאר כאן. כי אם אחרי 2000 שנה של רציפות יהודית בפקיעין, ישראל מגרשת את היהודים משם, אז ברור לגמרי שאין שום הצדקה לקיומה של המדינה היהודית, ובמוקדם או במאוחר היא תיעלם. צריך להיות אידיוט גמור כדי לשמור על נאמנות למדינה כזו. כך דחקנו את בעלי בריתנו הדרוזים אל מעבר למתרס. מכאן ולהבא – בזכות הפרגמטיזם הנאור שלנו - נביט בהם והם יביטו בנו – דרך הכוונות. *פורסם בnrg
|
