ב"ה                                                                ר"ח תמוז תשס"ג

שלטון החוק ופשעים אחרים

משה פייגלין

כקצין בדימוס אני מצדיע לקצין המצטיין ידידיה בר-ניצן, הכלוא בכלא 6 על שסירב להשתתף בפשע גירוש יהודים מאדמתם.

השאלה אם לסרב לפקודה הנואלת ההיא איננה הלכתית. דרך-ארץ קדמה לתורה, וכבר המתוקנות שבאומות העולם הבינו בפשטות כי המצפון קודם לחוק.

על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיילים יראי שמים, שתורתם חייבת היתה לעדן ולהדגיש את ההבנה המוסרית האנושית הפשוטה כי גירוש אנשים ונשים, אלמנות ויתומים, מאדמתם הוא פשע בל יכופר.

  "ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצוה – שאין שומעים לו" (הרמב"ם, היד החזקה, הלכות מלכים, פרק ג', הלכה ט'). אין צריך לומר?! דווקא את שהשמאל הבין כל העת במוסרו הטבעי, אצל הכיפות הסרוגות צריך, משום מה, לומר. 

סרבנות לפקודה בלתי מוסרית היא המחסום היחיד בפני הדרדרות החברה והפיכתה לסדום מודרנית. "שלטון החוק" הוא צמד מילים מחריד הקורא תיגר כלפי בורא עולם ומכסה בקלילות על כל תועבה.

פושע קטן, פושע בניגוד לחוק. פושע גדול מתחמק מהחוק. פושע ענק פושע באמצעות החוק. הוא צריך רק שהציבור ישכח את מצפונו ויחליפו בשלטון החוק.

לא החוק שולט. הטוב, האמת, הצדק, הם השולטים. כלומר הקב"ה הוא השולט. החוק הוא רק כלי. הוא יכול לשמש את האמת והצדק, והוא יכול גם לשמש את השקר והרוע. ידידיה דבק במצפונו, באל שקרא אליו מבין קירות ליבו, ונותר בן חורין מאלילות החוק הישראלית.

היות והקמתי את תנועת 'זו ארצנו', שהטיפה לסרבנות אזרחית בעקבות הסכמי 'אוסלו', נשאלתי לא אחת כיצד אני מתייחס לסרבנות של אנשי שמאל. תמיד חזרתי והצדקתי סרבנות זו. אמנם לא הקב"ה קרא אליהם אלא רמיה עצמית, אך כל עוד נדמה להם כי זהו קול מצפונם – עליהם להשמע לו.

ידידיה בר-ניצן הוא ניצן ההתעוררות מכבלי השעבוד הנפשי שכפה על עצמו דור הכיפות הסרוגות לציונות החילונית הגוססת. מפקדיו ניסו להניע אותו להשתתף בפשע הגירוש באופן סביל: "רק תביא מים לחיילים החוסמים את הגישה לתושבים". אך הקצין הקרבי המצטיין לא נפל בפח. הוא נשאר צח כשלג – החוק (הפקודה) ישמש אותי למטרה שנועד לה. התגייסתי כדי להגן על יהודים ולא לגרשם מביתם ומאדמתם.

ידידיה נידון בבית דין בזוי ל28 ימי מחבוש, אך כל חייל ומפקד שלא נהג כידידיה והשתתף בפשע הגירוש נידון לעמוד בפני בית הדין של מצפונו לשארית חייו. הוא יסתיר את מעשהו מהאשה שישא, מילדיו – אך הפשע הזה ירדוף אותו עד יומו האחרון.

רבים מעבירים במחשבתם חישוב תועלתני: אולי עדיף כי חיילים דתיים לא יתנו ביד השמאל תירוץ להוציאם מן הצבא. מי שסבור כך, יואל נא וינסה למצוא את נקודת הזמן שבה יוכל חייל אמוני לפעול על פי צו מצפונו. מי שדחה את המצפון לשעה נוחה יותר – לעולם לא ימצאנה. לעומת זאת, אם תתרחב תופעת הסירוב, תבוטל פקודת הגירוש. רק אז יגיעו החיילים האמוניים אל עמדות ההנהגה בצבא.

יתכן שסירוב גורף לפקודת הגירוש הוא הכלי היחיד שנותר כיום בידי הציבור האמוני למניעת הפשע. יעשה כל חייל וקצין את חשבונו.

והאזרח? הוא צריך לתמוך בסרבנים ולהלחם בחזית האמיתית – החזית הציבורית – לקראת היום שקצינים כידידיה יעמדו בראש צבא ישראל.