|
עכשיו זה רשמי. ישראל העבירה לבכירים בקונגרס, סרטי וידאו המראים כיצד מסייעים כוחות הביטחון המצריים לאנשי החמס, להעביר אמצעי לחימה שונים לרצועת עזה – כך דיווח השבוע הג'רוזלם פוסט. בידיעות ומעריב – הידיעה הזו הוצנעה משום מה. כמובן שלא מדובר ב'חשיפה' מיוחדת – מי שטורח לקרוא את העיתונות הימנית – מודע לעובדה הזו כבר זמן רב. למעשה, גם לקרוא לא צריך.
אותם שוטרים מצריים שתמיד מצליחים לאתר אצל תייר ישראלי מחסנית ריקה שנשכחה בתיק לאחר המילואים, אותם שוטרים אינם מצליחים לעצור "הברחות" נשק בסדרי גודל של צבא סדיר הזורם דרך קבע ממצריים לרצועה. הסיבה לכך שישראל הרהיבה עוז, ושלחה בשקט בשקט – דרך הדואר הדיפלומטי - את הקלטות לאמריקנים, היתה התקווה הקלושה שהאמריקנים ילחצו על המצרים ואלו יפסיקו את חימושה של חמסטאן העזתית. אז מה בעצם קורה כאן. בצפון – מעבירה סוריה נשק לחיזבאללה – במסגרת מלחמתה נגד ישראל. בדרום מעבירה מצריים נשק לחמס – גם כן במסגרת מלחמתה נגד ישראל. מה ההבדל בין הצפון לדרום? הבדל גדול מאוד, עם סוריה יש לנו מלחמה – ועם מצריים – שלום... ועוד הבדל קטן. בלבנון – סוריה מעבירה נשק וישראל חורקת שן. בעזה – מצריים מעבירה את הנשק, וישראל את כל השאר – כלומר – חשמל, מים, סחורות וכו'. "עדיף שלום קר על מלחמה חמה" – זהו סוג השפה החוסמת כל אפשרות לחשיבה הגיונית ושמירת הביטחון הבסיסי של אזרחי ישראל. מאז חתימת הסכמי השלום עם מצריים, לא נהרג אף ישראלי בגבול ישראל סוריה. עשרות ישראלים נרצחו במצריים (חלקם על ידי לובשי מדים מצריים) וכמות הישראלים שאיבדו את חייהם כתוצאה מן המתקפה המצרית העקיפה – באמצעות קבלני המשנה העזתיים - אינה ניתנת כלל לבדיקה. כלומר השלום הקר עם המצרים – פשוט הורג בנו יום יום וניחת על שדרות בערך כל שעה. לעומת זאת מצב המלחמה עם הסורים – הביא לשקט מוחלט בגבול מולם. רמת הגולן היא כיום המקום הבטוח ביותר במדינה. אין שם איום חיצוני, כי יש מצב מלחמה מול הסורים וצה"ל ערוך שם כמו צבא נורמאלי. גם איום פנימי אין ברמת הגולן, כי במלחמת ששת הימים גורשו משם כל הערבים. לעומת זאת – מול הגבול המצרי ערוך צה"ל עם גדוד מפואר של חיילים וחיילות. חוץ ממבריחי נשק, סמים ונשים – איש אינו מעז להסתובב באזור הישראלי הנושק לגבול ההוא. ואולי מחיר השלום שווה? הרי סוריה עלולה בכל רגע לפתוח במלחמה, ומצריים יצאה ממעגל המדינות המבקשות להשמידנו. העובדות בשטח מראות בדיוק את ההיפך. מצריים - אחת המדינות העניות בעולם, מחזיקה את הצבא הגדול מכל שכננו ומפרישה מתקציבה הלאומי, אחוז גבוה יותר מזה שהפרישה אנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה. מדובר בהכנות למלחמה לכל דבר. שום איום לא נשקף למצריים מצד שכנותיה – סודאן ולוב – אופי האימונים וההכרזות של ראשי צבאה אינם מותירים מקום לספק – מטרת כל המאמץ האדיר הזה היא אך ורק ישראל. אמנם יש הבדל גדול בין המצרים לסורים. הסורים שאיתם יש לנו מצב מלחמה – עודם מצוידים ב בטנקי טי 55 מחלידים מתקופת יום כיפור. חיל האויר שלהם כבר מזמן אינו מסוגל להמריא. המצרים לעומתם – בזכות הסכמי השלום עם ישראל, מחומשים במיטב הנשק האמריקני, מטוסי אף 15, ו אף 16, מטוסי אייווקס, טנקי אייברהמס, וגם בתקציב מלחמה אמריקני נדיב בסך 1.3 מליארד דולר לשנה. אז למה בעצם אנחנו עושים את זה? מדוע אנו מפקירים את חיי אזרחינו? מדוע שדרות צריכה לחטוף את חומר הנפץ המצרי המורכב בראשי הקסאמים? הסכם השלום עם המצרים הוא ספינת הדגל של כל קונצפציית השלום. הודאה בכך שהסכם השלום עם מצריים נכשל – קורעת את כל רשת השלום שטווה השמאל ולכד בתוכה מדינה שלמה. בלי הסכם השלום עם מצריים, אין בסיס לאוסלו, לוואי ולאנאפוליס. הודאה בכישלון ההסכם עם המצרים, משאירה אותנו בלי פארטנר, משאירה אותנו לבד – מן עם לבדד ישכון שכזה. והרי כל הרעיון היה להקים כאן מדינה נורמאלית, להפוך ולהיות לעם נורמאלי – להתקבל למשפחת העמים – לא להתנתק מהם, להיפטר מהשונות היהודית שממנה ברחנו לכאן והקמנו את מדינתנו המודרנית. אולם באופן פרדוקסאלי – נוצר מצב שבו הנו נהיה מסוגלים להגיב ולהגן על עצמנו כמו עם נורמאלי, רק אם נכיר בכך שאיננו עם כזה ונפסיק לחפש את הכרת אויבנו. בינתיים נוסיף לתחזק את אשליית השלום עם מצריים לפחות עד שהמצרים יפתחו נגדנו במלחמה גלויה. מטר הקסאמים ימשיך לנחות – ובשדרות לא יבינו מדוע ישראל אינה מסוגלת לעצור אותם. * פורסם במקור ראשון
|
