|
מה עומד מאחורי ירי הקטיושות על שלומי השבוע? האם נסראללה מצא לנכון להזכיר לנו - ערב פרסום ועדת וינוגרד - מי באמת ניצח במלחמה? או שאולי מנסים הסורים באמצעותו, להזכיר לנשיא בוש, שקפץ לביקור, מיהו הגורם שבכוחו להדליק או לכבות את המזה"ת? או שאולי מישהו במסגד של 'מארג' עיון' או בגן הילדים של 'ראס א נקורה' - הלך לשירותים, ובמקום למשוך בידית האסלה, משך בטעות בידית הקטיושה...
מאז תום מלחמת השחרור ועד מלחמת המפרץ הראשונה (1949-1991) היתה אוכלוסייתה האזרחית של ישראל – מחוץ למשחק. היה מן מאזן אימה שכזה שקבע כי הפגזת אוכלוסיה אזרחית בישראל זו שבירת כל הכלים, ועילה ברורה למלחמה כוללת. הפגזות הסורים על ישובים אזרחיים, הם שהביאו לכיבוש רמת הגולן. במלחמת המפרץ הראשונה, תחת לחץ בלתי פוסק של השמאל הישראלי, שינה יצחק שמיר לראשונה שני עקרונות אסטרטגיים, שנשמרו בקפידה עד אז. העיקרון הראשון לפיו רק חיילים ישראליים ישמרו על מדינת ישראל והעיקרון השני לפיו תקיפת אוכלוסיה אזרחית היא מציאות בלתי אפשרית מבחינתנו. התגובה הישראלית למטר טילי הסקאד העיראקיים, היתה חיפוש מחסה תחת כתפיהם הרחבות של החיילים האמריקנים, החיילים הבריטיים, סוללות הפטריוט שהובאו ארצה, וכמובן – איך שכחנו – התעטפות בניילונים וב'מסקנטייפים'... ראש הממשלה השני מטעם הליכוד, נהנה לזמן קצר מתמיכה גורפת מצד השמאל התקשורת וחכמי האקדמיה. שום ועדת חקירה לא קמה כדי לחקור את מחדלי המלחמה המוזרה ההיא. בחסדי אבינו שבשמים – לא היו הרבה קורבנות בנפש בקרב האוכלוסייה האזרחית ואיש לא מצא פגם בתפנית האסטרטגית של שמיר. לא היו משפחות שכולות שיפנו אצבע מאשימה למנהיג הימין שהקריב את חיי בניהן לשווא, לא היו מילואימניקים שישבתו רעב מול ביתו ואף ח"כ או איש ציבור אחר לא תבע את התפטרותו. טענתי אז, וביתר שאת אני טוען היום – שמחדלו של שמיר היה גדול ממחדלה של גולדה. במלחמת יום-כיפור לא איבדה ישראל את כושר ההרתעה שלה. את מלחמת המפרץ הראשונה סיימה ישראל עם כללי משחק חדשים – תשאלו את אלי מויאל הוא כבר יסביר לכם... יוסי שריד אומנם דיבר במהלך המלחמה ההיא, ממש כמו 'ליכודניק', ואמר על ערפאת הצוהל לקול ההתפוצצויות ברמת גן, "שיחפש אותי" – הרומן שלנו נגמר... אבל זמן קצר לאחר המלחמה, נדרשה ישראל לשלם את מחיר הכללים החדשים שהיא עצמה קבעה. מי שהפקיד את בטחונו בידי אחרים, הוא זה שנדרש עכשיו לשלם במטבע קשה. לא הערפאתים בעלי בריתו של סדאם, אלא הישראלים הפסיביים – הם שישאו במלוא המחיר. ועידת מדריד אליה דחקו שריד וחבריו את שמיר המסכן, היתה למעשה, הפתח הבלתי רשמי להכרה בארגון לשחרור פלסטין (כולה) – מהיהודים (כולם). שמיר עוד ניסה להתעקש ולדבר עם שליחיו של ערפאת ולא עם ערפאת עצמו – אבל הציבור – בצדק - כבר לא הבין את ההבדל. הוא בחר ביצחק רבין ובתוך זמן קצר יצא לדרך תהליך אוסלו. כאלף וחמש מאות קורבנות אזרחיים כבר תבע התהליך ההוא – יותר מכל קורבנות הטרור שסבלה ישראל מאז קום המדינה ועד אמצע שנות התשעים. צדקת קיומה של ישראל הוטלה בספק, והפגזת אוכלוסייתה האזרחית הפכה עניין שבשגרה. שמיר עוד היה הטוב שבמנהיגי הימין. מאז שנפתח הפתח במלחמת המפרץ הראשונה, הלכו מנהיגי ישראל בדרכו, התעלמו התעלמות פושעת מהתחמשות המדינות השכנות בטילים אסטרטגיים והורידו את ישראל על ברכיה בהמתנה למכת החסד של עשרות אלפי טילים חמושים ב"כל טוב" שיתרוממו בו זמנית מן המחפורות בסוריה, מצריים, איראן, ירדן לבנון ועזה. אבל מדוע להסתכן במכת נגד ישראלית אם אפשר לחסל את היהודים בלי שום סיכון? איראן סוריה ומצרים למדו כיצד להילחם בישראל בלי לסכן עצמן כלל. איראן וסוריה עושות זאת באמצעות החיזבאללה בצפון. מצריים עושה זאת באמצעות החמאס בדרום. כדאי לזכור מהיכן הפליגה ה'קרין A' עמוסת הקטיושות. היום, בעקבות הפקרת ציר פילדלפי – כבר אין צורך בספינות... שתי החזיתות רוויות בנשק רקטי תלול מסלול, וישראל יודעת שכניסה אסטרטגית לעזה, תביא בעקבותיה הפגזה של באר שבע, ואשדוד, ואולי סיבוב נוסף בצפון - בו זמנית. בסופו של דבר לא תהיה לישראל ברירה והיא תהיה חייבת להחזיר לעצמה את ההרתעה האסטרטגית שאיבדה במלחמת המפרץ הראשונה. בינתיים מקדמת ישראל את פני הרעה בשתי דרכים. האחת – שטיח אדום לנשיא האמריקני, שיואיל לשמור עלינו תמורת ויתור על ירושלים, והשנייה - חוברת מפוארת המסבירה לאזרח באיזה חדר להמתין לטיל... *פורסם במקור ראשון *לתגובת יוסי אחימאיר למאמר זו לחץ כאן *לתגובת משה פייגלין לתגובת יוסי אחימאיר, לחץ כאן
|
