לנתח עכשיו

 אז הכל ישתנה. מתנחל לא יהיה עוד שם גנאי. ארץ ישראל - משאת נפש. ערכים ויהדות יעברו לראש רשימת החשיבות של החברה הישראלית. מצאנו את הנוסחה . לא עוד מנודים. מוקצים, קיצוניים. לגיטימציה אני מבקש, לצאת מהקופסה הסגורה השחורה, המסומנת. לנשום חפשי אויר צח ונקי מגוש דן. כמה מתוקה ונעימה האשליה! כמה נחמד שיש פתרון אלגנטי, חיובי ומחבר , אך מה לעשות והמציאות טופחת על פנינו ומלמדת אחרת. החברה הישראלית, בכל המבחנים האחרונים, לא רק בחורבן גוש קטיף, בשחיתות, במלחמת לבנון השניה, דו"ח וינוגרד, שדרות המופגזת ועכשיו גם באשקלון-גראד, לא זזה. היא לא תעלה על בריקדות על שום דבר ועניין , חשוב ומקומם ככל שיהיה. מתברר שאנחנו, ה"מגזר", לא מופלים לרעה.

אנחנו לא לבד. האפתיה, האמפתיה ואפילו הסימפתיה לא מקימות את החברה הישראלית מרבצה. מדינת תל-אביב היא לא פרפרזה. היא ממשות כואבת , כבר לא מתוחמת גיאוגרפית. היא מסמלת דרך חיים, ערכים או חוסר ערכים – תלוי מאיזה צד מסתכלים. השפעתה, סגנונה, תרבותה ואורחות חייה הפכו לנכס צאן ברזל של רוב החברה הישראלית. הרצון לטפל בסמי הרגעה במחלה הממארת שמסכנת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא אשליה. צריך ואפשר מדי פעם, בשלבים הראשונים וכאמצעים נלוים, להשתמש במשככי כאבים וסמי הרגעה, כלומר: להיות יותר נחמדים, להסביר, לחבק בגבולות הסביר והטעם הטוב, אך לדעת שהתיקון דורש ניתוח, ניתוח מסובך, מורכב, הדורש אמונה גדולה, דבקות ולא מעט זהירות, ומעל לכל – לכידות ואמירה יום-יומית לעצמנו ולחברה הישראלית: רק אנחנו יכולים להחליף את השלטון המושחת הזה. אנחנו ננהיג. יש לנו אמונה, דרך, כלים ואנשים. אחרי שישים שנה של בניה פנימה, התגוננות ונמיכות קומה כלפי חוץ, הגיע הזמן. אין ציבור אחר ואין אג'נדה אמיתית מנצחת אחרת. די לכיבוש המשחית של האליטות, הבג"ץ, אילי ההון, ברוני ועושי התקשורת השולטים באמצעות פוליטיקאים מושחתים וחותרים לריסוקה של המדינה היהודית.

לא מדינת הלכה – מדינה כהלכה. מדינה יהודית, שבה יוכלו לחיות יחד גווניה השונים של החברה הישראלית. ה"למה" וה"מה" ברורים. נשאר לנו רק לברר את ה"איך".