|
לאחרונה התבשרנו שלקראת שנת השישים למדינה, מתכוון משרד החינוך לחלק לבתי הספר כרזות ענק בשיתוף פעולה עם הקרן הקיימת. בכרזה מוצגת תמונת ירושלים בצורה מעוותת – כאשר כנסייה צמודה למסגד אל אקצה ומעל הכותל.
מטרת הכרזה היא כמובן להשריש בדור העתיד של עם ישראל את העובדה שירושלים היא עיר השייכת לכו-לם וכל זאת ברוח ה"קידמה" וה"נאורות" הפוסט ציונית של משרד החינוך בעידן הש(צ)רה הנוכחית וכהמשך ישיר להתנגדותה של הש(צ)רה להצעת חוק שהועלתה לפני מספר חודשים במליאת הכנסת, לפיה יחויבו תלמידי בתי הספר לקיים ביקור בירושלים, במסגרת הלימודית. כמובן שעם חשיפת הפרשה נשמעו קולות מחאה ממספר נציגים מהמחנה הלאומי. על אף התימהון והכעס המתעוררים בכל מי שרואה כרזה זו והוא בעל נפש יהודית בריאה, דומה שאין הולמת ממנה לחגיגות שנת ה- 60 לעצמאותה של מדינת ישראל. כרזה זו אכן מוצאת את מקום חרפתנו ואת השלב הפגום בו אנו נמצאים בצורה המדויקת והקולעת ביותר: וכי מה נצפה ממדינה, שמיום היווסדה חרתה על דיגלה את חזון ה"נורמאליות" וההצטרפות למשפחת העמים, מה נצפה ממדינה, שירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל נכפו עליה "הר כגיגית", ששר הביטחון שלה במלחמת ששת הימים (משה דיין) אמר על העיר העתיקה: "מה אני צריך את הותיקן הזה" ושמוטה גור סירב לבקשת הרב גורן לקבור את חללי הצנחנים בהר הזיתים בטענה ש"עוד מעט מחזירים את הכל ממילא". צרת החינוך הנוכחית היא בסה"כ תוצר החשיבה הזו, גם אם הקצינה אותה והביאה אותה לעיוות חולני מאין כמוהו. אולם, גם הציבור האמוני והלאומי לא פתור מחשבון נפש - גם מקום חרפתנו נמצא בכרזה זו. מה לנו כי נלין על אחת מראשי "שלום עכשיו" בעבר אם קול מחאתם הדלה של נציגנו נשמע רק על צמצום המרחק בין המסגד לכנסיה. נניח (1): נניח שלא היו מעוותים את התמונה: האם אז הכול היה בסדר? האם היה זה תקין שהר הבית – מרכז הקודש, מקום עקדת יצחק , מקום המקדש החרב, מרכזה של א"י והעולם כולו, פסגת השאיפות הרוחניות של כל יהודי במשך כל הדורות, המקום שאליו מתנקזות תפילותיהם של יהודי כל העולם, מרכז הפעילות ביום הקדוש של השנה. ומאידך, אף המרכז הלאומי של עם ישראל וסמל לחיים הממלכתיים העצמאיים שאבדו, מרכז מערכת המשפט והחקיקה של ישראל מקדמת דנא - האם ניתן להשלים עם העובדה שמקום זה מוצג כמקום המקודש לדת אחרת (ועוד לזו אשר טובחת בנו השכם וערב והשואפת לגרשנו מארצנו)? הרי אם קול הזעקה נשמע רק על עיוות התמונה, משמע שאין בעיה בהצגה אוטנטית של התמונה ואם כך הדבר - היש התכחשות גדולה מזו לייעודו ועצמיותו של העם היהודי והמדינה שהייתה אמורה לייצגו? היש התכחשות גדולה יותר לתפקידו וייעודו של הציבור הלאומי והאמוני במדינה, מאשר בתגובה האילמת של עסקניו ומנהיגיו? אין בדברים אלה, בכדי להציע פעולה אופרטיבית כזו או אחרת בהר הבית (ועל אף שראוי שדווקא ביום העצמאות נראה את זיקתנו העמוקה למקום זה), אלא רק לבחון האם המצב הקיים, כאשר במקום קודשנו עומד מסגד, הוא מצב תקין בעיננו והאם מבחינתנו יש להשלים עם כך שמוסדות המדינה, המתיימרת (עדיין?) להיות מדינת העם היהודי, רואים בכך מקור גאווה וסמל לעצמאות. נניח (2): נניח עתה, שיגיע שר חינוך חדש, יותר נורמאלי (כזה שמאמץ לפעמים גם את הנרטיב היהודי...) ואותו שר חינוך יציג כסמל לעצמאותנו את תמונת הכותל בלבד, ללא מסגדים וכנסיות. או אז, לא אטעה אם אעריך שהמחנה האמוני והלאומי על עסקניו ונציגיו יתמוגג מרוב נחת והערצה לשר. ונקודה זו היא אם ושורש כל החרפות. הרי כיצד יכול בכלל הכותל להוות סמל לעצמאות? כל מהותו של הכותל היא היותו סמל אובדן העצמאות והשפלת הגלות. אין יותר מהכותל לסמל את החורבן ואבדן החיים הממלכתיים הבריאים של עם ישראל. כל הדורות ששפכו את מר ליבם על הכותל עשו זאת מתוך געגועי הגלות לבית המקדש ולעצמאותו של עם ישראל. הכותל יכול לשמש כסמל עצמאות רק למי ששכח את ייעודו, שהתרגל למצב הפגום בו הוא נמצא ושמסרב אפילו להכיר במחלת הנפש הקולקטיבית בה הוא שרוי. לאור שתי ההנחות, ניתן בקלות לקבוע שאין כל קשר בין הכרזה של משרד החינוך לעצמאות, אלא כל כולה מתחילתה ועד סופה, מהווה סמל לפסיכוזה של גלות נפשית קולקטיבית בשלב המעוות והפגום בו נמצאת הציבוריות היהודית במדינת ישראל כמעט על כל חלקיה. כדי לצאת מהמשבר הכללי, יש לעבור ממלחמת מגן לבנייה של תודעה חיובית, לפיתוח וחיזוק מנהיגות יהודית המושתתת על חזון הדורות של עם ישראל. תודעה אשר תכניס את תרבותה של צרת החינוך לעמדת מגננה ושתוביל את עם ישראל אל הגשמת ייעודו ואל מקומו הראוי על בימת ההיסטוריה. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- הכותב הוא תושב נשר, מהנדס תעשיה וניהול ואיש היי-טק, חבר ליכוד התומך במשה פייגלין ופעיל במאבקים על א"י ודמותה היהודית של המדינה .
|
