חברים יקרים – ה' עמכם!

כינוס מרכז הליכוד בתחילת השבוע, כנראה מבשר יציאה מתרדמת החורף, ותחילתה של עונה פוליטית חדשה. מיד לאחר החג יבחר יו"ר חדש למרכז, הבחירות המוניציפאליות מחממות את ה"קדירה" – ומעל לכל עומדת כמובן בחירת רשימת הליכוד לכנסת הבאה, בחירה שמן הסתם תסעיר בשלב זה או אחר את הקיץ הקרב.

תאמרו – מה לנו ולכל זה? המדינה מתרסקת, ירושלים נמכרת, מה מעניין אותנו מי יהיה יו"ר מרכז הליכוד?  ובכלל, עכשיו ערב פסח – דבר רוחני! עכשיו אתה מדבר פוליטיקה?

רגע רגע, האם לא זה בדיוק מה שאמר ה' אל  משה על הים? "מה תצעק אלי דבר אל בני וייסעו"? האם לא זה בדיוק הלקח הגדול? שברגע הקריטי צריך פשוט להתחיל לצעוד?

 גם שם על הים היו כאלה שרצו להילחם במצרים, וכאלה שרצו להתפלל ולשמוע דרשות– אבל בסופו של דבר, אומר הקב"ה למשה – לא זו, וגם לא זו הדרך – פשוט תתחילו לצעוד הישר אל הים ותראו כיצד המציאות מסתדרת מחדש מסביבכם.

כשהמטרה אמיתית וברורה, ההליכה הנחושה אל תוך הים הפוליטי יוצרת מציאות חדשה, הים מתחיל להיבקע ומי שמבין, כבר יודע שהיא הולכת ומסתדרת מחדש סביבנו.

בע"ה, נצא בחג זה מהעבדות הנוראה, לחירות של אמת –
במלכות ריבון העולם.

חג חירות כשר ושמח
משה פייגלין

לקראת חג החירות הקרב אני מבקש להודות לכם על דבקותכם במשימה שנטלנו על עצמנו, לקבל לידנו את הגה השלטון ולהנהיג את המדינה על פי ערכי היהדות.

לקראת ראש השנה לא שלחתי אליכם מכתב ברכה. זמן קצר קודם לכן נסתיימו ה'פריימריס' לראשות הליכוד ומשאבינו שנתדלדלו – לא אפשרו זאת.  אך האמת היא שלא היה צורך בכך. ההתמודדות  לראשות הליכוד (ולמעשה להנהגת המדינה), קיבלה בקיץ האחרון פנים ממשיות יותר מאי פעם בעבר. אני מאמין שהאתגר מולו עמדנו בר"ח אלול תשס"ז, היה "דרישת שלום" מוצלחת יותר מכל מכתב. במשך חמישה שבועות אינטנסיביים נחשף הציבור לאלטרנטיבה האמונית. רעיון, שבעבר הלא רחוק לא עלה כלל על הדעת, הפך להיות גורם משמעותי ביותר על מגרש ההנהגה הישראלי. בסיומן של אותם חמישה שבועות, הצביע כל ליכודניק רביעי עבור האלטרנטיבה הזו. מבדיקות שערכנו – אנו יודעים כי כמו בעניינים רבים אחרים, גם בעניין זה מייצג הליכוד באופן מדויק את החברה הישראלית כולה. כלומר לא רק רבע מהליכוד כבר מוכן עכשיו למנהיגות אמונית, רבע מכלל החברה הישראלית כבר מוכן לכך. עוד שני רבעים יהיו מוכנים לכך ברגע שיחשפו אלינו באופן ישיר בלי תיווכה של התקשורת. מדובר במהפכה ההולכת ומתהווה לנגד עינינו, מהפיכה אמונית שאתם המעגל הפנימי המחולל שלה.

אל ההנהגה הפעילה של קבוצתנו, הצטרף בתחילת השנה, מייקל פישברגר, שהחל מיד בארגון וייעול הפעילויות השונות. את התוצאות אנו חשים בשטח.

עיקר העבודה המתבצעת כיום מתמקדת בהבאת המסר שלנו אל כלל הליכודניקים. כמעט בכל ערב אנו נפגשים עם קבוצות שונות במפלגת השלטון והתוצאות תמיד חיוביות מאוד. זה לוקח בדיוק חמש דקות למסמס את חומות הפחד שיוצרים נגדנו ולחשוף את המכנה היהודי המשותף.

במקביל עלינו להוסיף ולחבר את הציבור האמוני אל כלל המחנה הלאומי על ידי המשך ההתפקדות לליכוד. כל ניסיון לברוח מהעם אל מפלגה סקטוריאלית, ישנה או חדשה – נכשל בעבר וייכשל גם בעתיד. ההתפקדות לליכוד אינה רק אקט פוליטי שנועד לשמר את כוחנו מול קבוצות אחרות – שגם הן פוקדות כל העת חברים חדשים. מדובר באקט מעשי המוציא את הציבור האמוני מהמעגל הסקטוריאלי ומציב אותו על מגרש ההנהגה הלאומי. כמחצית מבוחרינו בפריימריס האחרונים לא באו מקרב מתפקדינו,  ללמדך שההתפקדות אינה "השתלטות" אלא השתלבות ויצירת מוקד משיכה חדש בתוך מפלגת השלטון של המחנה הלאומי.

הסכנה העומדת לפתחנו מוחשית מאוד. כולנו צופים כיצד מדרדרת המנהיגות הישראלית את כולנו אל פי התהום. אולם אנו איננו מתלוננים יותר. אנו פשוט קופצים לים, וזה - הולך ונבקע. בינינו לבין ראשות הליכוד הפרידו בקיץ האחרון כשבעה עשר אלף קולות. משהו כמו פעמיים קרני שומרון – מקום מגוריי. מי שלא התפקד ולא עשה שימוש באלטרנטיבה החדשה שייצרנו, יכול לתרץ זאת באלף תירוצים – אולם בפועל הוא כבר לא יכול להתלונן, לא לשמאל, לא לאולמרט, לא לתקשורת, לא לאמריקה – מי שלא הצטרף, יכול עכשיו להתלונן רק אל עצמו. מה שמפריד היום בינינו לבין הנהגת המדינה הוא אך ורק אנחנו עצמנו.

 האתגר הפוליטי הבא העומד לפתחנו הוא הפריימריס שיקבעו את רשימת הליכוד לכנסת הבאה. המקום הראשון נקבע בקיץ שעבר. ייתכן מאוד שדרוג יתר רשימת הליכוד לכנסת הבאה, ייקבע בקיץ הקרוב.

כניסתי לכנסת הבאה חשובה בעיקר כקרש קפיצה לקראת הפריימריס שיבואו לאחר מכן לראשות המפלגה. אפשר להניח שאם מחוץ לכנסת הגענו למקום השני, מתוך הכנסת יהיה הרבה יותר קל להגיע למקום הראשון. ברור שמסיבה זו יהיה מי שינסה למנוע זאת, ולכן חשוב מאוד להמשיך ולפקוד כל העת קרובים וידידים לליכוד.

 כדי להתעדכן, להיות בעניינים ולפעול יותר בהתאם ליכולתכם - אנא היכנסו לאתר האינטרנט שלנו (www.manhigut.org) צפו בקטעי הוידיאו הרבים, התעדכנו בשלל הפעילויות והחשוב מכל – הירשמו לעדכון השבועי הנשלח לתיבת הדואר האלקטרוני שלכם בכל יום חמישי

 בשמי ובשם חברי אני מודה לכם על ההתמדה והנחישות ומאחל לכולנו חג חירות שמח.

 משה פייגלין

בשבוע שעבר פרסם ד"ר אשר כהן מאמר ובו שיבח את יוזמיו של מפקד כלשהו, אנשים טובים שלא קיבלו את הפרסום והתודה הראויה. אכן מחווה יפה מצידו של ד"ר כהן, אך כצופה מן הצד נותרתי מבולבל למדי. תחילה היה המפקד של אח"י/אפי איתם. כלומר מפקד למפלגה חדשה, שתוקם בהמשך, ותחליף את אחת מארבעת הגורמים המרכיבים את האיחוד הלאומי (השני או השלישי במספר...) ומסוכסכים ביניהם.  אם עוד לא התבלבלתי אז – החלו להופיע מעל דפי מקור ראשון מודעות משאר מפלגות הימין, מודעות שהיו מאוד מנומסות אבל בשורה התחתונה הבהירו שאין להן חלק בכל העניין הזה. אחר כך הופיעו מודעות אחרות עליהם ראיתי שחתום גם איתם עצמו וכבר לא ברור לי אם הם הצטרפו אליו, או כולם עכשיו הולכים על מפקד אחר – זה של אשר כהן והחברים שהקפיד לשבח. בקיצור  - רבע מהמאמר כבר הלך לי על להסביר למה אני מבולבל...

 אז נניח לרגע לבלגן וננסה להבין מה קורה כאן.

יש רעיון ויש דרך לביצוע. יש תוכן ויש את הכלי המחזיק אותו. אם הבנתי נכון, אז ה'טרנד' העכשווי בציונות הדתית הוא "פריימריס פתוחים". כלומר מניחים שבאמצעות ה'כלי' הזה נוכל להביא לידי ביטוי את התוכן שלנו. גם אני חושב שפריימריס פתוחים הם כלי מצוין, אבל נראה לי שבכל ההתלהבות הזו מהכלי החדש – מתחמקים שם כל הבוחשים בענייני ה"פריימריס", מן הצורך להגדיר לעצמם את המהות. לפני כל בחירות אנו רואים שלל מפלגות ימין המבקשות להיכנס לפרלמנט שלנו. או אז נרתמת מועצת יש"ע וגורמים נוספים ויוצאים בקמפיין אגרסיבי בכדי להביא לאחדות. בסופו של דבר הקמפיין הזה מצליח, מולידים איזה איחוד לאומי חדש, והשלם שהושג, תמיד מוצא עצמו, לאחר הבחירות, קטן מסכום חלקיו המקוריים. כלומר הכלי של האחדות, שהוא כלי נכון וחשוב כשלעצמו, לא הביא קולות, משום שהוא לא הכיל מהות שתמשוך את הבוחרים. נראה לי שגם אם יצליחו שם בתוך כל התסבוכת ההיא, לייצר איזה פריימריס מפוארים, התוצאה תהיה אותה תוצאה. אגב – גם הרעיון של הליכה משותפת  - דתיים /חילוניים, כבר היה במפלגת 'התחיה', ועל אף שזהו רעיון נכון מאוד, סופה של 'התחיה' וכתריסר נכדותיה וניניה – ידוע.

חשוב אם כן להבין מהי המהות החסרה לפני שמשחזרים שוב כישלון ידוע מראש. לדעתי אם תבין הציונות הדתית את הנקודה הזו – היא תוכל להסתדר עם כל טכניקה פוליטית – כולל הכלים הנוכחיים, ולהיפך – אם תמשיך הציונות הדתית להתחמק משאלת התוכן והבשורה שאותם היא אמורה לבשר – שום שיפורים טכניים לא יועילו.

המהות החסרה היא השאיפה האמיתית להנהגת המדינה. כלומר יציאה אל מחוץ לגטו התודעתי שהציונות הדתית הכניסה עצמה אליו, הציונות הדתית צריכה לראות את עצמה לא כמגזר, לא כסקטור, אלא כאוונגרד מוביל.

*

הייתי שם באחת השורות הראשונות. הטור מנה רבבות המוכנים לפרוץ ולהציל את גוש קטיף. למטרה זו בדיוק הם הוזמנו על ידי הנהגתם אל כפר מימון. למען האמת – לא כל כך האמנתי להנהגה הזו. מניסיוני בתקופת 'זו ארצנו' -  הכרתי היטב את הגטו התודעתי שבתוכו ההנהגה הזו פועלת. אבל הקריאה היתה ברורה ומפורשת מאוד – "בואו ונצעד אל גוש קטיף על מנת לעצור את הגירוש". הציבור ראה באותה מנהיגות שהזמינה אותו - את הנהגתו, ומלחמות הנהגה פנימיות בשלב ההוא היו בלתי אפשריות. בליבי התפללתי שהפעם זה באמת יהיה אחרת. הצטרפתי כחייל לציבור המדהים ההוא. אחר שלושה ימים מורטי עצבים, כשהתחיל הטור לנוע לעבר הגדר של כפר מימון, היה זה אחד מרגעי התרוממות הנפש הגדולים שזכרתי. התחושה היתה ששום דבר לא מסוגל לעצור את העוצמה רוחנית והפיסית האדירה הזו, הטור הזה יגיע לגוש, וכפי שהודה הרמטכ"ל ורבים מכתבי השמאל -  "אם הם יצליחו, אין ההתנתקות".

ואז פתאום הטור נעצר. לא יכולתי להבחין בסיבה המידית, חשבתי שיש שם בחזית התגוששות עם החיילים שסוגרים את השער, והיה לי ברור שזה עניין של דקות עד שהחסימה תוכרע מול העוצמה האדירה הזו. לפתע ראיתי את הרב אבינר עולה על גג של רכב ליד השער ונותן נאום כל שהוא. לא יכולתי לשמוע – מתן דרשה לעת הזו נראתה לי מוזרה, אבל המתנתי בסבלנות לסיומה. אף אחד לא הבין ממש מה קורה. ואז קרה דבר מדהים – ח"כ אפי איתם החליף את הרב על גג הרכב, והתחיל לכוון את הטור, ממש כמו גנרל צבאי -  תוך שהוא משבח את משמעת הצועדים -  אל עבר המשך הגדר. לרגע חשבתי שהוא עושה איזה תרגיל כדי לבלבל את הצבא ולהוציא את הטור הענק משער אחר שלא ציפו לו – אבל עד מהרה התברר שכל העניין הוא לסובב את רבבות הצועדים בתוככי גדרות כפר מימון עד שתצא כל הרוח האדירה ממפרשיהם. מעולם לא הייתה שום כוונה לצאת משם. לקחתי את חפציי ועזבתי את המקום. עדיין אני שומע את לגלוג השוטרים שליווה את היוצאים מהכפר...

 אני – אל הכפר ההוא לא חוזר.

 אנחנו יכולים להמשיך ולרמות את עצמנו. לעשות מפקדים, לקרוא לאחדות, לחזור ולהסתובב סביב עצמנו בתוך הגדרות של כפר מימון.  מנהיגות שמתחברת למציאות שמעבר לגדרות, מנהיגות שתוביל את הציבור היחיד שיכול להציל את המדינה הזו אל עמדת ההנהגה הלאומית, מנהיגות כזו -  לא תצא מתוך היוזמות הטכניות הללו. היא רק תמשיך להסתובב ולהסתובב ולהסתבך שם בתוך הכפר הקטן של עצמה. אחרי הבחירות הם שוב ייפרדו ושוב יתאחדו. לא למדנו שום דבר?! 

כל התקווה של חה"כ איתם היא לייצר משהו כדוגמת מפלגתו של שרנסקי, ואז לקבל איזה עצם מהליכוד – כפי שהשתלבו שם אדלשטיין ושרנסקי. הדברים אפילו נאמרים בצורה מפורשת למדי באתר האינטרנט של אח"י. לכל ברור שאם נתניהו היה משריין תפקיד בכיר דיו לאיתם – אח"י לא היתה מוקמת.  אז אם גם אתם מבינים שבסופו של דבר התשובה נמצאת מחוץ לגדרות- נמצאת בליכוד – למה אתם לא הולכים בדרך הפשוטה הישר לשם? 

נכון! זה מפחיד, לא כולם בליכוד נראים כמונו – תמיד מפחיד לצאת אל המציאות ולהנהיג, גם בכפר מימון זה הפחיד. אבל אין לנו ברירה אחרת, אם לא נצא מהגדר, סופה של המדינה כסופו של גוש קטיף.

  אה כן -   בליכוד כבר יש פריימריס..