מנהיגות - עדכון שבועי - ערב יום העצמאות תשס"ח

(לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, לחץ כאן)
(לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, לחץ כאן)

חברים יקרים – ה' עמכם!

"במשך 2000 שנה היו יהודים מוכנים בנפש חפצה להחליף את הגלות הנוראה במדינת ישראל העכשווית. הם היו יום העצמאות 60 לישראל מוכנים לתת הכל בשביל ממשלה יהודית בראשות אולמרט, בשביל צבא יהודי - למרות הגירוש – ובכלל אחרי השואה, כיצד ניתן לכפור במתנה הגדולה שקיבלנו מבורא עולם ושמה מדינת ישראל".

טענה זו שבוודאי יש בה יותר מקורטוב אמת נשמעת שוב ושוב מן הצד ה"ממלכתי" של הציונות הדתית. לכאורה זוהי טענה מנצחת ולאחריה, הממעיט בשמחת החג, לכפוי טובה ולכופר בעיקר יחשב.

אך יש בה בטענה הזו גם צד דמגוגי. המציאות נמדדת לא רק במימד המיקום אלא גם במימד הכוון. ילד העושה את צעדיו הראשונים משמח אותנו מאוד. לעומתו - זקן שעודנו משתמש היטב בשתי רגליו אך עתידו מאחוריו – אינו מעורר בנו שמחה מיוחדת.

רבים מבלבלים בין הויכוח הקלאסי של הציונות הדתית עם הגישה החרדית, לבין הויכוח המהותי שהתהווה בתוך הציונות הדתית עצמה. גישת הגבעות אינה גישה חרדית כלל וכלל. למעשה – ייתכן ומבחינה מהותית - גישת ה"גבעות" היא גישה ממלכתית אמיתית יותר. מי ששייך למשפחה מתנהג אחרת מאורח. חוסר יכולתה של הציונות הדתית להיאבק על עקרונותיה המקודשים ביותר אינו מעיד בהכרח על אהבה יוצאת דופן למדינה, הוא מעיד יותר על מגזריות ואבדן תחושת הלגיטימיות בחברה הישראלית. האם תפילה למען אולמרט היא תפילה לשלום המדינה? או חלילה להיפך? האם הסירוב לפקודות חורבן למיניהן – האם סירוב כזה הורס את הצבא והמדינה או להיפך, מציל אותם וקובע למדינה גבולות ברורים?

נדמה לי שהניסיון לאחר הגירוש הגדול מראה, שדווקא הטיעונים ה"ממלכתיים" נגד כל סירוב, דווקא ראיית המדינה על ידי טובי בניה, ככלי שהוא בכל מקרה ובכל מצב כלי מקודש, דווקא הקצנת הגישה הזו עד ל"קידוש" המשטר עצמו (שלעולם אינו נותן פקודות בלתי חוקיות – אליבא דהרב שרלו למשל...)דווקא הגישה הזו היא שמנעה מן הכלי הזה הקרוי מדינה, את הבלמים והאיזונים שהציבור האמוני חייב היה לתת לה. כשהחלה המדינה להתדרדר למחוזות של התפרקות מערכיה היהודיים הבסיסיים, כשהתדרדרה למחוזות של ניהליזם מחד ושל ניחוחות רעים של פאשיזם מאידך (המדינה מעל הכל, סירוב לביצוע פשע מאיים עלינו יותר מביצועו, לרצון הרוב אין משמעות – וכו'), כשגל עכור זה שטף את המדינה בימי ההתנתקות – היה זה מבחנה הגדול של הציונות הדתית. זו לא הייתה מערכה על גוש קטיף. הייתה זו מערכה גדולה הרבה יותר. הייתה זו מערכה על דמותה הערכית של המדינה, הייתה זו מערכה על יכולתו של צה"ל להמשיך ולהילחם באויביו האמיתיים, ותאמינו או לא– הייתה זו מערכה על הדמוקרטיה. התיאוריות הממלכתיות שהביאו לתבוסה במאבק על גוש קטיף - הביאו למעשה להפקרת המדינה. התבוסה בגוש קטיף הובילה במישרין לתבוסת צה"ל כעבור שנה. ספק אם צה"ל שלא התקומם נגד הפקודה הנפשעת – מסוגל כיום לנצח את אויביו. התבוסה בגוש קטיף הובילה לייאוש הציבורי הרחב שאנו חווים כיום משום שהציבור חש היטב את טעמה של ה"דמוקרטיה" הישראלית והוא מבין שאין לו כל יכולת אמיתית בעיצוב גורלו. הציבור חש שהמדינה קורסת אל תוך עצמה ואינו רואה יותר שום אפשרות לעצור תהליך זה. לציבור הערכי שמצא עצמו בחזית המאבק מול התהליך הנורא הזה, וברח מן המערכה – חלק חשוב באחריות למצב שנוצר.

האם מדינת ישראל היא אכן ראשית צמיחת גאולתנו? אישית אני חושב שכן. מה שהתהווה כאן בשישים השנים האחרונות הוא תפנית היסטורית חדה וברורה כל כך, שהתעלמות ממנה אינה מתיישבת לא עם השכל ולא עם הלב. אך מצד שני צריך להבין שמדובר בפוטנציאל של גאולה – עדיין לא בגאולה עצמה. למה הדבר דומה. לאסיר המגלה פתאום מנהרת סתרים אל מחוץ לכלא. ברגע שהוא נכנס למנהרה – הוא כבר נמצא ב"ראשית צמיחת גאולתו". שום סוהר לא יכול להכותו, הוא כבר ריבון על עצמו ועל גורלו. יתרה מזו – ככול שהוא מתקדם במנהרה, כך הוא מתרחק ממצבו הקודם וגאולתו מתקרבת. אך לפתע מתברר שהמנהרה חסומה ושתקרתה מאיימת לקרוס על האסיר שיצא לחופשי. כיצד נכנה את המנהרה הזו עכשיו – האם היא עודנה ראשית צמיחת הגאולה? אין לדעת – אם יצליח האסיר לגבור על המכשול התשובה היא כמובן חיובית, אך אם יחזור לאחור או חלילה יקבר במנהרה, מצבו רק יוחמר. ראשית צמיחת הגאולה אינה מבטיחה את סיומה. עלינו להתייחס למדינה מתוך בגרות ובשלות, מתוך אחריות ואדנות, מתוך הבנה שהיציאה מן המיצר מוטלת עלינו – איננו יכולים לעמוד מול המנהרה החסומה ולהסתפק בזעקות שבר כפי שעשינו בגוש קטיף. עלינו לקחת אחריות ולפתוח את הפתח עבור כל עם ישראל. גם חגיגות מוגזמות וריקודי דגלים מול הקיר החסום, מעידות על ניתוק מן המציאות יותר משהן מעידות על אמונה יתרה.

אני אומר הלל ביום העצמאות. אבל אעשה זאת בצנעה. אולי אפילו אניף דגל...קטן. הם אומנם טימאו אותו שם בגוש קטיף – אבל אנחנו עוד נטהר אותו. קשה לי עם ההתעלמות הציבורית מן המציאות. קשה לי עם ההליכה בתלם נוסח יקוב הדין את ההר. ההפחדה מעצם הצגת השאלות – מדאיגה אותי יותר מהשאלות עצמן. אני מבין שאנו בתהליך שיברר את עצמו טוב יותר מכל ההתפלספויות. קשה לי עם מי שהכל ברור לו כבר עכשיו. ברור לי שגם פרופסור הלל וייס צודק, וגם הרב אורי שרקי ממכון מאיר צודק (שניהם חברים במנהיגות יהודית). המציאות תשלב בהכרח את שתי השיטות – את האבולוציה של הרב שרקי אם הרבולוציה של פרופ' וייס.

הגה הספינה אנחנו – פשוט נמשיך ונתקדם ללא לאות אל תפיסת ההגה של הספינה הנטרפת. איננו אורחים בספינה הזו, זו הספינה שלנו איננו יכולים להפקירה יותר. אמנם איננו יודעים בדיוק כיצד נראה חוף המבטחים, אבל הוא ילך ויתברר ככול שנתקרב אליו. כשבע"ה נגיע, תהפוכנה השאלות הללו לחסרות משמעות.