בפסוק זה המוזכר בפרשתנו טמונים כל היסודות הנדרשים כדי להילחם בקסאמים. כל מה שיש כאן, אין היום בישראל, ולכן אין היא יכולה להתמודד עם האתגר הביטחוני.
ראשית לכל, "מִלְחָמָה".
לא "עימות בעצימות נמוכה". לא השתבללות ולא כל שאר התיאורים הפוסט מודרניים. כשמפגיזים את שדרות וכפר עזה – אנחנו במלחמה. מי שלא מבין שהוא במלחמה לעולם לא ינצח.
שנית- "בְּאַרְצְכֶם". ההבנה הפשוטה והבסיסית ביותר כי מדובר בארצנו, הבנה זו אינה קיימת היום. כל ממשלה שלא מפנימה בה ובעמה את ההבנה שרצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל וממדינת ישראל, אינה מסוגלת להילחם בעזה מלחמה של ממש. בהכרח היא נגררת לפעולות שיטור כאלה ואחרות וכשהיא חורגת מהן – מיד היא "מקבלת על הראש" מן הקהילה הבינלאומית – ובצדק. אם החלטת שאתה שוטר, אז אל תצפה מאיתנו לתת לך סמכויות של חייל.
"הַצַּר הַצֹּרֵר". יש טובים ויש רעים בסיפור הזה. זה לא סתם עימות חסר משמעות. אנחנו מייצגים משהו טוב, טוב מאוד אפילו – והאויב מולנו הוא רע. רע מאוד. יש כאן מלחמת הטוב ברע. ניצחון על הרוע הוא מטרה נעלה. זו אינה מלחמת הישרדות של הנמלים הנאבקות על שמירת הקיום. זו מלחמת היהודים שמטרתם להגשים את ייעודם.
"וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת ". גם בתל אביב צריכה התרועה לחדור את הלבבות. זו אינה מלחמת הפריפריה. כמו בצפירת יום הזיכרון המאחדת את העם סביב עניין משותף. כך גם כאן, כולם כאיש אחד בלב אחד - למלחמה, למטרה ולייעוד המשותפים שהם:
"לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". יש לנו א-לוהים. אנו פועלים מכוח בסיס מוסרי שאין איתן ממנו. אנו בוטחים בא-לוהינו, מכינים עצמנו למלחמה בכל המקצועיות וההקפדה הצבאית, אך מבינים שלא כוחנו ועוצם ידנו מביאים את הניצחון, אלא ביטחון וענווה לפני הא-לוהים.
אנו תפילה כי מהר מכפי שניתן לדמיין, נזכה למנהיגות יהודית שתבנה את צבא ישראל על יסודות אלה ותחזיר את הביטחון והגאווה הלאומית לישראל.
ריח הפריימריס הקרבים ב"קדימה" – הפך פתאום את ראשי מפלגת השחיתות הזו לניצים שבניצים. כולם מריחים את התפכחותו של הציבור ונטייתו החזקה ימינה. כולם מנסים להצטייר פתאום כבריונים של השכונה. כרגיל במקומותינו, לפוליטיקאים הישראלים אין שום עכבות ושום אחריות לאומית כשמדובר בקריירה האישית. המסוכן והנלעג שבכולם – שאול מופזשבתוך פחות משבוע הספיק להפציץ את הכור האיראני ולצאת למבצע רחב היקף בעזה. נלעג – משום שקשה לדמיין מנהיג רופס יותר משאול מופז. מסוכן – משום שלמופז רקורד ביטחוני עשיר ומישהו עוד עלול להתייחס אליו ברצינות. למי ששכח נזכיר, כי שרון הצניח את מופז לליכוד כבובת סמרטוטים עושת דברו. הסתבר ששרון ידע היטב את מי הוא מציב לידו. מופז היה חותמת גומי לכל המהלכים המסוכנים ביותר לביטחון ישראל שיזם שרון. מופז מעולם – אבל מעולם! לא העלה כלל על דעתו לסכן במילימטר את מעמדו בממשלה כדי לעמוד על עקרונות הביטחון שדגל בהם. למופז – כשר הביטחון של ממשלת הגירוש, יש את האחריות הגדולה ביותר (מלבד שרון), לכך שאשקלון מופגזת היום בטילי גראד. האיש הזה הוא האחרון שיש לו זכות לפתוח את פיו בנושאי ביטחון בכלל, וזכות מוסרית לדבר על חזרה לעזה – בפרט.
גנרלים מחוץ לצבא
מדובר כבר בתופעה שהגיע הזמן לחקור אותה. קצינים בכירים שידעו לגלות אומץ ומנהיגות בשדה הקרב, מתגלים כפחדנים ומוגי לב, חסרי עמוד שדרה מינימאלי, בשדה המערכה האזרחית. הגנרל שהיה כנראה הקשוח והמוצלח ביותר במאה העשרים, גנרל ז'וקוב הסובייטי, פרץ בבכי כשקיבל נזיפה מסטאלין...
כמובן שחייבים מיד לסייג אמירה זו ולהוסיף כי בוודאי קיימים לא מעט יוצאים מכלל זה. אבל כבר מזמן לא מדובר במקרה בודד. אריאל שרון הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לעניין זה. כל הערכים בהם האמין האיש התנדפו ואינם, בבואו אל הזירה המדינית. כל העוצמה המנהיגותית של האיש כוונה כולה נגד החלשים. כשזיהה שרון את הכוחות החזקים בזירה האזרחית, העמיד עצמו ככלי ריק לשירותם של אדוני הארץ. שרון נחזה כמנהיג – אך האמת היא שהיה ההיפך הגמור מכך. הוא היה עבד נרצע ליואל מרקוס ואמנון אברמוביץ'. שאול מופז אף לא ניסה מעולם להתחיל מכיוון אחר. קשה לשכוח את מכתב הנאמנות ששלח מופז למתפקדי הליכוד ערב הפריימריס לראשות המפלגה. אני ליכודניק מבטן ומלידה – הסביר מופז למתפקדים, לעולם לא אעזוב את המפלגה. אלא שבין משלוח המכתב לבין קבלתו על ידי המתפקדים, התפרסם סקר שבו משה פייגלין גובר על שאול מופז. כשפתחו הליכודניקים את מכתב הנאמנות של שר הביטחון המהולל שלהם, הוא כבר היה ב'קדימה'.
סיפור המכתב מעלה חיוך של רחמים על שפתותינו. אולם כשטיפוס רופס שכזה משמיע לפתע, מתוך שיקולי פריימריס, קולות של בריון בזירה הבינלאומית, כבר אין לנו שום סיבה לחייך – כאן מדובר בחיים ומוות . שאול מופז עלול לדחוף את צה"ל למלחמה עקרה בעזה כדי לנצח בפריימריז. יש לכם ילדים בצבא? שאלו את עצמכם אם אתם מוכנים לסכנם כדי להגביר את סיכוייו של מופז לזכות בפריימריס ב'קדימה', או את סיכוייו של גנרל אחר – אהוד ברק – במפלגת העבודה.
עד שהחלו רוחות הבחירות לנשב, מדיניות הגנרלים הללו היתה אך ורק זהירות ופאסיביות. פתאום ה"שריפים" הללו יורים לכל עבר – הגיע הזמן לתפוס מחסה..
אפי איתם
על רקע תרועות המלחמה של הגנרלים הפוליטיים, זכינו השבוע לאמירה חשובה מאוד מפיו של אפי איתם. איתם שמבחינה יכולתו הצבאית עולה על כולם, הביע התנגדות ליציאה למבצע צבאי בעזה. את התנגדותו נימק איתם בכך שלראש ממשלה מושחת אין את האשראי המוסרי ליציאה כזו. בנוסף לכך – הסביר איתם – אסור לצאת לעזה מתוך מטרה למוסרה לאבו מאזן. אי אפשר להגזים בחשיבות דבריו של איתם. משמעותם היא כי יכולת הביקורת והחשיבה העצמית כלפי מערכות השלטון ובראשם צה"ל –מתחילה לחדור את הציפוי הכתום העבה והאטום ביותר של הממסדים הציוניים דתיים. אם כך מתבטא אדם זהיר כאפי איתם, ברור הוא שהדבר משקף הלך רוח שכבר מזמן כבש את רוב מעגלי הכיפות הסרוגות.
ולצד התשבחות לאיתם – הערה.
השחיתות של אולמרט אינה הסיבה השומטת את הלגיטימציה שלו להוביל את צה"ל לעזה. מה שמונע ממנו את הלגיטימציה הוא מעורבותו הישירה בגירוש היהודים מגוש קטיף. יש לנו לא מעט דוגמאות למנהיגים מושחתים שהלכנו אחריהם למלחמות צודקות. משה דיין היה ידוע כמושחת קודם שמונה לשר ביטחון בממשלת אשכול, ערב מלחמת ששת הימים. הוא היה נואף וגנב עתיקות בלתי נלאה. כלל לא ברור מה היתה התרומה הממשית שלו למלחמה. אולם מינויו נתן זריקת עידוד מוראלית רבת משמעות – לציבור כולו וככזה וודאי שהמינוי היה ראוי. מה שקובע את הלגיטימיות של ההחלטה על יציאה למלחמה הוא בראש וראשונה מטרתה. יש מטרות שאינן לגיטימיות ואיתם ציין אחת מהן (כיבוש הרצועה על מנת למוסרה לאבו מאזן). אך בנוסף לכך יש את הרקורד של המנהיג. למנהיג שהוציא את צה"ל מעזה (כנגד כל האזהרות), אין לגיטימציה להחזיר את הבנים לשם.
עד כמה אבסורדית תהיה כניסת צה"ל לעזה, כשבראש הכוחות צועדים חיילי העילית שגורשו מביתם, בעוד בניהם של אולמרט, העיתונאים, ושאר חברי הברנז'ה שהביאה לגירוש האומלל ההוא – אינם נוטים למקם עצמם במשימות הללו.
לכתחילה
בעיות טכניות של הרגע האחרון דחו את הפצת הגיליון הראשון של "לכתחילה" המחודש, והוא יופץ בשבת הקרובה. מי שיקבל את העלון לידו מובטח לו כי ילקק את שפתיו. אם בעבר היתה משימתו של "לכתחילה", הטמעת מושגים ותודעה חדשה בציבור האמוני, הרי שהגיליון החדש הולך צעד גדול קדימה ועוסק ביישומם של הערכים הללו במציאות. הגיליון הראשון עוסק בפתרון המעשי לבעיית הקסאמים על פי התודעה האמונית.
חשיבותו הגדולה של הגיליון היא בשמירת הקשר של "מנהיגות יהודית" עם הציבור האמוני. מדובר למעשה בביטאון הציבור האמוני. אין מהפכה בלי עיתון. אנו מקוים כי "לכתחילה" ימלא את החלל החסר הזה.
החשש הגדול הוא שבעיות תקציב יקשו על ההתמדה בהוצאתו החודשית של הגיליון. לכן אנו מאיצים בחברי מנהיגות יהודית לפרסם ב"לכתחילה" ו/או לחתום על הוראת קבע קטנה למימון הוצאתו הקבועה. רבים מתלוננים על כך ש "לא שומעים עליכם". ובכן – עכשיו יש לכם מה לעשות בעניין." לכתחילה" החדש בנוי כך שהוא מתאים גם לקהל בתי הכנסת וגם לקהל הישראלי הרחב, שאינו פוקד את בתי הכנסת. הקמת כלי תקשורת כזה חיונית, וקיומו תלוי בעיקר בכם. התקשרו למשרד מנהיגות ובררו כיצד ביכולתכם לעזור בפרסום או בתרומה קטנה בהוראת קבע.
בפסוק זה המוזכר בפרשתנו טמונים כל היסודות הנדרשים כדי להילחם בקסאמים. כל מה שיש כאן, אין היום בישראל, ולכן אין היא יכולה להתמודד עם האתגר הביטחוני.
התפכחותו של הציבור ונטייתו החזקה ימינה. כולם מנסים להצטייר פתאום כבריונים של השכונה. כרגיל במקומותינו, לפוליטיקאים הישראלים אין שום עכבות ושום אחריות לאומית כשמדובר בקריירה האישית. המסוכן והנלעג שבכולם – שאול מופז
כפחדנים ומוגי לב, חסרי עמוד שדרה מינימאלי, בשדה המערכה האזרחית. הגנרל שהיה כנראה הקשוח והמוצלח ביותר במאה העשרים, גנרל ז'וקוב הסובייטי, פרץ בבכי כשקיבל נזיפה מסטאלין...
שמבחינה יכולתו הצבאית עולה על כולם, הביע התנגדות ליציאה למבצע צבאי בעזה. את התנגדותו נימק איתם בכך שלראש ממשלה מושחת אין את האשראי המוסרי ליציאה כזו. בנוסף לכך – הסביר איתם – אסור לצאת לעזה מתוך מטרה למוסרה לאבו מאזן. אי אפשר להגזים בחשיבות דבריו של איתם. משמעותם היא כי יכולת הביקורת והחשיבה העצמית כלפי מערכות השלטון ובראשם צה"ל –מתחילה לחדור את הציפוי הכתום העבה והאטום ביותר של הממסדים הציוניים דתיים. אם כך מתבטא אדם זהיר כאפי איתם, ברור הוא שהדבר משקף הלך רוח שכבר מזמן כבש את רוב מעגלי הכיפות הסרוגות.