דוד, גוליית וה 'שופל'

הוא מזכיר לי מאוד את דוד – החייל הזה. זה לא רק דוד הקטן שמסתער בידיים חשופות על גוליית הפלישתי (לענייננו- טרקטור 'שופל' אדיר מימדים). זה הרבה יותר מזה. זה דוד הדחוי והשנוא על ידי אחיו. הם מתנכרים לו, מרחיקים אותו מהמשפחה, מרחיקים אותו מכל עמדת השפעה. הא-לוהים שולח את שמואל הנביא אל בית ישי אבי דוד, ומסביר לו כי בקרב המשפחה הזו צפון וממתין מלכם וגואלם של ישראל. "... וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי כִּי-רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ" (שמואל א' טז א) . את כל בניו מציג האב בפני הנביא, אך את דוד הוא מקפיד להשאיר בחוץ. דוד "מצורע", הוא בכלל לא מועמד. " וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?..." (שם יא). שמואל ברוחו הנבואית חש שמישהו חסר. רק אז כשאי אפשר להעלים אותו יותר, מובא דוד אל הנביא ונמשח למלכות על ישראל.

החייל שלנו הוא מן דוד שכזה. הוא שייך לשבט ה"מצורעים" הישראלי. הוא תלמיד הישיבה בהתנחלות 'יצהר' – ההתנחלות שהיא מושא השנאה המובהק ביותר של כל שונאי המתנחלים. משום שהתורה על פיה חי היישוב ההוא, התורה היוצאת מבית מדרשו היא תורה שאינה משועבדת לשום ממסד. תורה של חיבור בלתי אמצעי לארץ ישראל, תורה של אהבת אמת לעם ישראל, תורה של עבודה עברית בחקלאות ובבניין, תורה שהיא תורת אמת בלי זיופים, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי התחנחנויות לאף אחד. לכן שונאים אותם, לכן מפחדים מהם, לכן מפחידים מפניהם. את יצהר יפגוש הישראלי הממוצע אך ורק בכתבות שטנה. כדי להבין ששם יושבים הדוידים של דורנו – אין ברירה אלא להיכנס למכונית, להגיע למקום, ולראות את התופעה הזו בלי התווך של הטלוויזיה.

וכשעולים ה'שופלים' הגדולים, ומתחילים להחריב את בתי היהודים בגוש קטיף – שהרי זה היום עיקר תפקידו של 'שופל' בהוויה הציונית החדשה – איש לא עוצר בעדם. כי רוב תורת מנהיגי הציבור שם היא תורה המשועבדת לממסד. כש ריבון העולם הוא המלך – אבל רק בתוך בית הכנסת... כשמחוץ לבתי המדרש קיימת ריבונות חזקה מריבונו של עולם, ופקודותיה קודמות, קורסים בתי גוש קטיף כמגדל קלפים מול הבולדוזר – שרון. אבל נשאר בית אחד, בכפר דרום, שעל גגו מתקבצים כמה דוידים שכאלה, שתורתם תורת אמת. הם אוהבים את המדינה, הם מוכנים לקפוץ ראשונים אל תוך האש – עבורה. אבל הריבון הוא הא-לוהים. יש להם א-לוהים וכשהמדינה פושעת, נאמנותם לו עומדת במבחן.

כל אמצעי התקשורת עושים מהם מפלצות מסוכנות. בדיוק כפי שעשו לחוסמי הכבישים ולכל מי שניסה להתנגד לטירוף המערכות שאחז בחברה הישראלית ומאיים להחריבה. כל הטלויזיות מחפשות בנרות איזה לוחם יס"מ שאולי נכווה מאיזו חומצה שלא היתה ולא נבראה. מפשיטים את הלוחם אל מול המצלמות ומחפשים על עורו את שרידי הכוויה. משסים אומה שלמה בדוידים ההם שנותרו נאמנים – לנו! ליהודים.

כשחזרתי משם אמרתי לאשתי – זהו. הצבא הזה כבר לא ינצח שום מלחמה. לא ינצח? הרי כולנו ראינו - איזה עוצמה! איזה סדר! איזה כמויות! איזה תחכום! איזו שליטה... איך אפשר להגיד שהצבא הזה כבר לא ינצח שום מלחמה. אבל בסיבוב ההוא בכפר דרום - שאול ניצח, דוד הובס, וכמו שאול גם אנחנו כבר איננו מסוגלים לנצח יותר שום אוייב חיצוני. שנה חלפה ואת יכולתו של הצבא שהחריב את גוש קטיף ראינו מול אוייב קטן, חלש אך מאמין. מול אוייב שאינו מתנחלים צה"ל קרס. וכל עוד לא יתוקן העיוות הבסיסי, הרקב, החטא שהתגלה בגוש קטיף – צה"ל ימשיך להפסיד.

עוד שנתיים חולפות ו'שופל' בדיוק כמו ההוא שהחריב את היהודים בקטיף ובעמונה, בדיוק כמו זה שעולה מעת לעת על בתי יצהר, בדיוק כמו זה שהבגץ ינסה להעלות בקרוב על בתי עופרה, בדיוק שופל כזה מתחיל לרמוס את ירושלים ובניה. כל היס"מניקים הגיבורים מכפר דרום, כל השוטרים האמיצים שידעו לדחוף אצבעות לנחירי המפגינים שניסו לעצור את התנועה ואת תהליך החורבן ולקרוע את חוטמם (כן כן – כך בדיוק זה היה!), כולם עומדים עכשיו מול הגוליית הזה ולא מצליחים לעצור את מסע הרצח שלו. כמה מגוחכים הניסיונות שלהם להסביר בדיעבד שהיה זה כדור של שוטרת שהרג את המחבל – כמה מבינים הם את עליבותם ומנסים לתקנה באמצעות ספינים. למזלנו אוהב אותנו אבינו שבשמיים - אין לי הסבר אחר לכך שלאורך כל המסע הזה מצליח חלאת המין האנושי, נושא התעודה הכחולה, להרוג רק שלושה. אבל לכוחות הביטחון אבדה הרוח. הם כבר לא מסוגלים לנצח, לחתוך, לחתור למגע, לדפוק כדור בראש ולגמור עניין. זה כמו הנערה מהסצנות בסרטים ההוליוודיים, ההיא שמכוונת אקדח אל הנבל שמתקרב אליה בידיים ריקות בכדי לחסלה. אין לה ביטחון עצמי, היא לא מסוגלת, היא לא מרגישה מספיק ביטחון עצמי בכדי להעדיף את חייה על חיי הנבל שאט אט ובחיוך, הוא מתקרב ונוטל את האקדח מידה. הישראלי שאחרי גוש קטיף כבר לא מאמין במדינה הזו יותר. בשבילו הערבי היא הקבוע והנצחי ואילו הוא – היהודי – זמני בלבד. אין לזמני זכות ליטול את חייו של הקבוע. שניים עולים בכל זאת על השופל. מאבטח מכאן ושוטר משם. מעט כוחות של חיים עוד קיימים בכל זאת בעם הזה. אחד מושך את רגליו מהדוושות, אחד תופס את ההגה. להרוג את החלאה? כמו עם הבחורה ההיא – מנטלית הם כבר לא מסוגלים.

מסע הרצח עוד היה נמשך אם לא היה מגיע הדוד ההוא – "אוייב העם" - ופשוט תופס מנהיגות ומציל את אחיו - שונאיו. "אין חרב ביד דוד" שלנו – אין לו אקדח, יש לו את כל הסיבות להישאר בצד – כמו כל השוטרים שעומדים קפואים בפתח תחנת המשטרה כשהשופל חוף על פניהם. אבל כמו הדוד התנכ"י, ההוא עם הרוגטקא, הוא לא דופק חשבון – יש רוח אלוהים בקרבו וזה חזק יותר מכל האקדחים – האקדח כבר יימצא - למי שראוי שיימצא לו. הוא רץ אל הגולית השופלי הזה ופשוט דופק, עם הרבה בריאות ועם ברכה בשם ומלכות, שלושה כדורים ישר בראש וגומר עניין. אחר כך הוא נעלם, צנוע, נחבא אל הכלים – מלכות שאול עוד לא סיימה את תהליך קריסתה.

... וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי-זֶה הוּא. יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ-ה' אֶל-דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה. יד וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה מֵאֵת ה'.

כולנו מבינים היכן מצוי כיום הגרעין שיציל אותנו. היכן הרוח הבריאה – רוח ה' והיכן הרוח הרעה. בתוך תוכנו כולנו יודעים שלא "תמו הנערים"... אנו גם יודעים היכן הם נמצאים. זה עוד ייקח זמן. עוד מאבקים קשים ומתישים בין מלכות שאול הקורסת למלכות דוד. אבל הדוידים הללו הם הסיכוי היחיד שלנו לשרוד כאן – ולכן בסופו של דבר – אין להם ברירה אלא לקום ולהנהיג.

*פורסם בnrg