(לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, לחץ כאן)
(לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, לחץ כאן)
חברים יקרים – ה' עמכם!
בימים אלו – ימי בין המצרים – אנו מציינים מלאת שלוש שנים לגירוש קהילות גוש קטיף וצפון השומרון. הפוגרום הרגיש והנחוש ההוא, שביצעו היהודים באחיהם מכונה בלשון הישראלית המכובסת – 'התנתקות'. בדיוק באותם ימים אנו מציינים מלאת שנתיים ל"מלחמת שלום ההתכנסות", כלומר למלחמה שנועדה לתת לגיטימציה – "רוח גבית", כלשונו של אולמרט – לגירוש היהודים משאר חלקי יהודה ושומרון. ה"מלחמה" ההיא מכונה בלשון האורווליאנית הישראלית – מלחמת לבנון השנייה.
עידן חופש המידע, העידן בו כביכול לא ניתן יותר להעלים את האמת מהציבור, הוא למעשה עידן טמטום הציבור. האמת אינה מועלמת על ידי מניעת מידע אלא על ידי הצפת מידע. לאיש הקטן והרצוץ אין זמן לסנן ולארגן את ערמות ההבלים בהן הוא מוצף, אשר בתוכן מצוי גם המידע האמיתי. הוא נאלץ להסתמך על גורמי הממסד שיארגנו עבורו את המידע הזה, על פרשנים שיחשבו בשבילו ועל "פוליטרוקים" – משטרת המחשבות הישראלית – שיבהירו לו מה מותר לחשוב ומה אסור, מי לגיטימי ומי (לא עלינו...) קיצוני. כך הגענו למצב חמור יותר מהצנזורה הסובייטית. האח הגדול שולט בתודעת הציבור בשם הדמוקרטיה. "פחדתי להזמין אותך לתוכנית שלי" – אמר לי שדרן טלוויזיה ידוע – "פתאום תפסתי את עצמי והבנתי שמופעל עלי טרור של ממש..."
כך הגענו למצב שבו בכל הטקסים לציון שנתיים למלחמה, איש לא אמר את האמת על המלחמה הזו. ואילו חורבן קהילות היהודים בצפון השומרון ובגוש קטיף – עודנו מכונה –'התנתקות' למרות שהביא לחיבור ההדוק ביותר בין ישראל לעזה – תשאלו את תושבי אשקלון מתי הסתיימה ההתנתקות והחל החיבור...
למי שמתעקש לשמור על חירות המחשבה, מוקדש בעדכון זה סיכום קצר, פשוט ובלתי מצונזר, של שני האירועים הללו: ה "התנתקות" וה"מלחמה".
בעדכון:
ה"התנתקות" וה"מלחמה"
הודעות
מאמרים
מדורים
הקדמה א' - הבריחה מדרום לבנון
שלי יחמוביץ' וארבעת האמהות, דחקו בראש הממשלה אהוד ברק לסגת מדרום לבנון. הפופוליזם הפוליטי גבר על כל שיקול אחר- כולל האינטרסים הישראלים החיוניים ביותר. ברק הבריח, בבושה גדולה, את חיילי צה"ל מלבנון, הפקיר את חיילי צד"ל שכרתו ברית עם היהודים, והכניס את השליש הצפוני של מדינת ישראל אל טווח טילי החיזבאללה.
הקדמה ב' – מלחמת הר הבית
ניסיונותיו של ראש הממשלה אהוד ברק למסור את ירושלים הביאו לסבב דמים נוסף אשר כונה – "אינתיפאדת 2000" או בלשונם האמיתית יותר של הערבים – מלחמת הר הבית. ביקורו של אריאל שרון בהר, שימש תירוץ לערביי יש"ע (וחלקים נרחבים מהערבים הישראליים שהצטרפו אליהם) לפתוח במלחמה. ברק איבד את כיסאו והציבור הישראלי שמאס בתהליך אוסלו – בחר באיש ימין חזק כדי להנהיגו, ולהשיב את ישראל לנתיב של שפיות וגאווה לאומית. באופן פרדוכסאלי – הייתה זו הנאמנות שגילה שרון באותה עת למקום המקדש היהודי, שהביאה אותו במהירות אל כס השלטון.
איפוק זה כח...
אולם ככל מנהיגי הימין שקדמו לו, מרגע שהגיע לשלטון - שרון השיל מעליו את הרטוריקה הימנית ופצח בזמירות שמאלניות למהדרין: "איפוק זה כוח". המדרון החלקלק של לאומיות ללא אמונה יהודית מחייבת, מותירה תמיד את מנהיגי הציבור הלאומי – שבויים ללא מוצא בתודעת ההתפרקות של אוסלו. שחיתויותיו של שרון היוו מאיץ לתהליך הזה. בגין רצה לגיטימציה מהשמאל ולכן מסר את ימית. שרון לא ביקש רק לגיטימציה אלה גם את חירותו. כך קרה ששרון הפתיע את הציבור בתוכנית הגירוש הטוטאלית שלו – תוכנית התואמת את אופיו הבולדוזרי ואת הצורך ל"אתרג" את עצמו בפני סכנת החקירה והכלא. בשונה מבגין – שרון לא פעל בצורה דמוקרטית, לא הביא את תוכניתו לבחירת הציבור, וגם מהחלטת חברי מפלגתו התעלם בציניות גמורה. שרון הבין מי באמת שולט בישראל והחליט לשמש כלי בידם.
רוחות של פאשיזם
כצפוי – התגייסו כל מוקדי הכוח האמיתיים במדינת ישראל לתוכנית החורבן והגירוש של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון. בראש המתגייסים עמדו התקשורת הישראלית, מערכת המשפט, הצבא ושאר זרועות ה "ביטחון " הישראליים.
בשונה מהסכם השלום עם מצרים ומהסכם אוסלו שהמשיך אותו – תוכנית ה"התנתקות" לא הצליחה למכור לעם בישראל "חלום חדש". אף אחד לא הצליח להבין את ההיגיון שבה. אבל אי אפשר לומר לציבור, בפירוש, שכל המטרה היא להחריב את ההתנחלויות ולהרוס את המתנחלים, אי אפשר להסביר לציבור שיוצאים למלחמה נגד אחד ממגזרי האוכלוסייה מסיבות פוליטיות – לכן הוסבר בפשטות לאזרחים ולחיילי צה"ל שיש לבצע את הפוגרום הבלתי אלים הזה, משום שכך הוחלט... הציות למדינה עומד מעל שיקולי מוסר, כלומר המדינה מעל לכל – ובמילים פשוטות – ישראל לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות הלכה ואימצה מאפיינים פאשיסטיים.
כשלון ההנהגה הרוחנית של המתנחלים
לו עמדה לציבור הכתום מנהיגות רבנית ופוליטית בעלת סולם ערכים ותודעת חירות יהודית - ניתן היה, ובקלות יחסית, לעצור את רוע הגזירה. אך בשלושת החזיתות האפקטיביות של המאבק – מצפוניות החיילים, המאבק בכבישים, וההליכה אל גוש קטיף (כפר מימון) – קרסה ההנהגה הרוחנית של המתנחלים, ובעקבותיה גם ההנהגה הפוליטית שלהם. הציבור העצום שביקש להציל את גוש קטיף, מצא עצמו מובל בכחש על ידי מנהיגיו וגורלם של גוש קטיף וצפון השומרון נחרץ.
אמונת המנהיגים הרוחניים בתהליך הגאולה ובמקום אותו תופסת המדינה בתהליך הזה – אמונה יפה, אמיתית ונכונה כשלעצמה – איבדה את הפרופורציות ואת מיקומה הנכון של המדינה בתוך סולם הערכים הכללי. את מה שהבינו הרב צבי יהודה וממשיכו הרב שפירא זצ"ל – שכבת הרבנים הצעירה כבר לא הבינה יותר. סיכומים מאוחרים שדלפו מהצבא מראים כי אותם חיילים שסירבו ליטול חלק בפשע – היו בד"כ חיילים "שיצאו מתחום השפעתם של הרבנים". קשה לחשוב על חילול ה' גדול יותר מגיוס התורה נגד מאבק אפקטיבי ביישום תוכנית פאשיסטית להחרבת קהילות יהודיות בארץ ישראל – אך כך בדיוק זה התרחש בחודש אב תשס"ה.
השתמטות הכתומים מאחריותם להצלת המדינה
הפקרת צה"ל ולוחמיו לידי אותם כוחות מרושעים שעשו בו את השימוש הפוליטי נגד המתנחלים, הרסה את הצבא. מה שעשתה לצה"ל תוכנית ה "התנתקות" וביצועה המושלם, ללא כל התנגדות ממשית מקרב שורות הלוחמים, משול למה שעשתה דלילה לשמשון. צה"ל איבד סופית את כוחו המוסרי ובעקבות כך את יכולתו לנצח את אויבי ישראל. אילו היו המשרתים הכתומים פועלים על פי מצפונם – הם היו מצילים את הצבא ואת המדינה. אילו היו האזרחים הכתומים נאבקים כראוי בכבישים ובכפר מימון- ומונעים את הגירוש – הם היו מצילים בכך את הצבא והמדינה. גם אם היה הגירוש מצליח לבסוף – ייתכן ומאבק ממשי היה מותיר דבר מה מעוצמתה המוסרית של מדינת ישראל. אך הכתומים נכשלו בביצוע התפקיד ההיסטורי שנפל על כתפיהם.
הציבור הרחב ציפה בתת הכרתו לאותו מאבק שיצילו מן ההתדרדרות המוסרית של ממשלת שרון. כשנוכח הציבור שאין על מי לסמוך – הלך עם מי שנותר על המגרש, וכך עלתה 'קדימה' לשלטון. למבצעי ה'פנים אל פנים' שאורגנו באותה עת – לא הייתה כל משמעות. "אני אוהב אותך" – אמר הישראלי למתנחל – "אבל עם האהבה הזו לא הולכים למכולת...". "אני יודע שאתה צודק, אבל אם אתה לא שם בשבילי כשאני צריך אותך, אם השארת את המגרש לשרון – אז מה אתה רוצה ממני עכשיו? שאלחם במקומך?"
אולמרט – "ההתכנסות" ועמונה
לקראת הבחירות קיבל שרון את עונשו השמימי ואת מקומו תפס אהוד אולמרט. נתניהו ניסה כמו שמקובל בליכוד, ללכת למרכז. "אני ממשיכו האמיתי של שרון" – הסביר. הציבור לא 'פראייר' – מי ממשיכו האמיתי של שרון הוא כבר ידע – והצביע אולמרט.
אולמרט אכן נכנס במהירות לנעליו של שרון. גם הוא רוצה להפוך במהירות לחביבה של האליטה השמאלנית השלטת, גם הוא רוצה להפוך למנהיג דגול ומקולס בעיתון לאנשים חושבים, וגם באמתחתו פרשיות שחיתות קשות שכדאי לעוטפן במעטה האתרוגי של פרקליטות האח הגדול.
אם שרון החריב את גוש קטיף ברגישות ובנחישות, הוא אולמרט יחריב את כל השאר. אם שרון היה רגיש ונחוש – הוא אולמרט – יהיה אלים ואלים ועוד קצת אלים.
כך – זמן קצר לאחר שהחליף אולמרט את שרון – קיבלנו את תוכנית "ההתכנסות" ואת הרמז הברור לאופן ביצועה – את עמונה.
לא יכול כלל להיות ספק שהתנהגותם החייתית של קלגסי משטרת ישראל כוונה והונחתה מגבוה. "אני מעריץ את משטרת ישראל שביצעה בנחישות את תפקידה" הסביר אולמרט ולא הותיר ספק מהיכן ירדה ההוראה. אלא שבעמונה כבר השתחרר חלק מן הנוער הכתום מהשפעת המנהיגות הרוחנית הממלכתית שלו. התנגדות של ממש עוד לא נראתה שם – אך גם בכי תמרורים על כתפי החיילים לא נצפה בעמונה. תמונות הזוועה כרסמו במהירות בפופולאריות של קדימה. "שלטון החוק" איבד פתאום מקדושתו – וקריסתן המהירה של שכונות רבות ביהודה ושומרון – נעצרה זמנית.
משחקי מלחמה
אולמרט ניצח בבחירות – אך תוכניותיו להיכנס לנעלי המנהיג הדגול, איש השלום והטרקלינים האירופאיים, וכמובן – להיות אתרוג השמאל החדש – תוכניות אלה לא נגנזו.
לאולמרט היתה בעיה. שרון נתפס על ידי אוהביו ומתנגדיו כאחד – כמנהיג אמיתי – אי אפשר היה להתעלם מעברו הצבאי המפואר ומנחישותו הרבה. אולמרט הנכלולי, אינו יכול להוביל מהלכים מדיניים הרי גורל בלי לזכות באותן כתפיים רחבות שהיו לשרון.
את ה"הזדמנות" להפוך למנהיג צבאי אמיץ שהתבוסה שהנחיל לאויבי ישראל נותנת לו את הלגיטימציה לבצע "ויתורים כואבים..." – את ההזדמנות הזו נתנה לאומרט חטיפת החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר – הי"ד. רמטכ"ל הגירוש היהיר – לחש באוזנו של החייל המשתמט אולמרט – כי יש ביכולתו לנצח את החיזבאללה מהאוויר. וכך פרצה המלחמה ש "הניצחון בה ייתן רוח גבית להתכנסות" – לשון אולמרט עצמו בנסותו לזכות באהדת התקשורת, כשבועיים לאחר פרוץ הקרבות.
התבוסה
אלא שכזכור – צה"ל שלאחר ההתנתקות משול לשמשון שמחלפותיו נגזזו ועיניו נעקרו. צה"ל שלאחר ביצוע הפשע באוכלוסיה יהודית שלמה – איבד סופית את צדקת הדרך, את רוח הלחימה ואת הלגיטימציה לכל ניצחון שהוא.
בתחילת הלחימה הסביר אולמרט כי סיבת הלחימה היא להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את ירי הרקטות.
כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין שבהפצצות מן האוויר ובכניסה מוגבלת - לא מחזירים שבויים. גם ירי הרקטות של החיזבאללה שימש כפעולת הסחה בלבד, ופסק עם סיום מבצע חטיפת החיילים. במילים אחרות – המלחמה החביבה של אולמרט, לא הפסיקה את הקטיושות אלא התחילה אותן. כשהפסיק צה"ל את האש – פסק גם החיזבאללה מלירות.
כך הורדה מדינת ישראל על ברכיה במשך 33 ימים. כ 150 חיילים ואזרחים נהרגו על מזבח חלומות חורבן המתנחלים של אולמרט. ישראל התחננה להפסקת אש וציפי לבני שיווקה את כניסת כוחות האו"ם לשטח, כהישג גדול. שנתיים לאחר המלחמה מודה ישראל ש"ההישג הגדול" הוא למעשה מתן חסות של האום להתפרסות צפופה הרבה יותר של לוחמי החיזבאללה חמושים במיטב הרקטות החדישות ומוכנים לסיבוב הבא. רגב וגולדווסר חזרו לבסוף – בארונות, ובתמורה ויתרה ישראל על עוד אחד מ"עקרונותיה" ושיחרר את רוצח התינוקות – סמיר קונטאר.
ימיה העליזים של כנופיית שלטון החוק
החברה הישראלית שעודנה המומה מניצחונה הבריוני של אסכולת שרון והאליטה השלטת בגוש קטיף, נכנסה לסחרור מוסרי שאינו מאפשר לה להיפטר מאולמרט. שלטון החוק החליף את שלטון המוסר. סעיפים החליפו ערכים, הציבור אינו מזהה אלטרנטיבה מהותית למצב, והמגרש עליו מתנהלת הציבוריות הישראלית הפך כולו למגרש המשפטי.
בעצם – לישראל של היום יש בדיוק את ראש הממשלה לו היא ראויה. ישראל שאיבדה את אחרון עקרונותיה, והחליפה את המוסר בחוק – העמידה בראשה עורך דין נוכל וערמומי שזהו בדיוק המגרש שלו.
"איכה היתה לזונה קריה נאמנה"
המוצא
התשובה למצב הנורא הזה, מצויה בידי הציבור שהפיק מתוכו כבר שלוש פעמים ברציפות, את האנשים בעלי סולם הערכים הנכון, אנשים הרצים תמיד ראשונים ומחסלים את המחבל התורן. עיניהם לא עורו ומחלפותיהם לא נגזזו. מן הציבור הזה, המגורש והמבוזה תבוא הנהגה חדשה וישועה לישראל.
סדנת מנהיגות יהודית 02 - שבת ואתחנן בכוכב יעקב - הרשמה עד כ"ט תמוז תשס"ח (ה01.08.08) בלבד.
פרויקט "המכללה למדינאות יהודית ולחשיבה אסטרטגית" על שם עדו זולדן הי"ד, שבקדומים, הינו פרויקט ייחודי המפתח שיח ציבורי חדש ומכוון לתמיכתה של מנהיגות אחרת בישראל. לפרטים והרשמה לשנת הלימודים הבאה: www.jsc1.org
ביקור בחומש המתחדשת ביום שישי
תרום לבניית מדינה יהודית
התפקד לליכוד כאן
הצטרף לפעילות
מועדון הנחות והטבות
כבכל שבוע ביום ראשון, גם השבוע התפרסם מאמרו של משה פייגלין, "בין עימות מדיני לסכסוך דתי", בNRG. חברי מנהיגות מוזמנים להיכנס ולהגיב.
כתבה בערוץ 7 על עדות משה פייגלין על פיגוע הטרקטור מס' 2
לצפייה במשה פייגלין בתכנית "פרשה לא סגורה" בערוץ 2
מחשבות בעקבות פסטיבל קונטאר - משה פייגלין
אחיזת העיניים – אהרון רול
מדור יצירה - "הטור השמיני" - צו חיי עולם - אלי צ'רניאבסקי
לפרשת מטות – ירושת הארץ בחיים בה – הרב דודי שפיץ
לתקן עולם במלכות ש-די
מנהיגות יהודית
