לפרשת דברים

הרב דודי שפיץ

לאחר שמשה רבנו משמיע לבני ישראל תוכחה מרומזת, בפתיחת הספר, הוא מזכיר לעם את הציווי האלוקי "באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם".  בהמשך היה צפוי שמשה יעבור להסבר מעשי איך לממש את הצו ההוא, אבל משה רבנו עובר להסבר על כך, שאין הוא יכול לשאת לבדו בנטל ההנהגה ויש למנות אנשים חכמים וידועים לשופטים והוא גם מבצע את המינוי הזה תוך ציווי על השופטים לנהוג בהגינות ובצדק וכו'. בפסוקים הבאים משה רבנו חוזר לנושא הקודם ואומר לעם ישראל "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך אל תירא ואל תחת".

יש לברר בדברי משה, מדוע פתח בעניין ירושת הארץ, עבר למינוי שופטים וחזר לירושת הארץ. לכאורה, נכון יותר לעסוק בנושא ירושת הארץ עד תומו ואח"כ לעבור למינוי שופטים מבלי לחזור לעניין ירושת הארץ. בתודעה המודרנית, מינוי שופטים נמצא בתחום הרשות השופטת ואילו ירושת הארץ באחריותה של הרשות המבצעת, אם כן, מדוע משה מערב בין הפרשיות ובין הרשויות?

משה רבנו רואה במינוי שופטים ובפרט במשפט הצדק, בו הם ידונו את ישראל כלי ראשון במעלה בירושת הארץ. אין די בתכנון טקטי ובכלי מלחמה טובים, כדי שעם ישראל ירש את ארץ ישראל. לקיום הציווי האלוקי "באו ורשו את הארץ" צריך קודם כל ומעל הכל לנהוג על פי הצדק האלוקי ולפי המוסר שהנחיל ה' לעמו ביד משה עבדו ובאמצעות נביאיו, שאם לא כן, עלולה הארץ, חלילה, להקיא את יושביה. לכן, לפני כל תכנון מעשי לכיבוש הארץ משה רבנו דואג לקדושת מחננו, כדי שכיבוש הארץ לא יהיה דבר חולף, אלא ירושה מה' לעמו ונחלתו. נמצא לפי זה שתנאי מרכזי ליכולתו של העם היהודי להיאחז בארץ ישראל ולרשת אותה הוא הנהגתו על פי אמות המידה המוסריות שנתנו לו מבורא עולם או במילים אחרות מימושה של התרבות העברית המקורית, שבה אין הפרדה בין הרשות השופטת לזו המבצעת, אלא הכל נידון על פי הצדק האלוקי. יישומה של תרבות עברית כזו בעידן המודרני תיצור התאמה מלאה בין עם ישראל לארצו ותגרום לפריחה גדולה לעם ולארץ.