האחות הגדולה

עניין ציבורי רב מרוכז עכשיו בצוללנים המחפשים את גופתה של רוז הקטנה. יש כאן את כל המרכיבים של סרט אימה וכולנו רוצים לקוות שהסרט הרע הזה מבטא את היוצא מהכלל. בשולי סיפור הזוועה הזה מתפתח דיון הרבה פחות מתוקשר, אבל הרבה יותר רלוונטי. מדובר בשאלה עד כמה צריכה המדינה להיכנס אל מערכות היחסים שבין ילדים להוריהם. האם היתה כאן 'פאשלה' של המשטרה כשלא אפשרה הגשת תלונות על היעלמות הילדה - ,תלונות שלא דרך ההורים? האם מעתה ואילך צריכה המדינה להתחיל ולעקוב אחר הורים שלא מביאים את ילדיהם ל 'טיפת חלב'? לבלוש אחר איכות ההורות שלהם? היכן גבולות מערכות הסעד והחינוך? מי בכלל אחראי על הילד – ההורים או המדינה?

דומה שעבור אמצעי התקשורת התשובה ברורה. וגם עבור המשטרה. וגם עבור כל השאר... לכולם ברור שהמחדל נובע מכך שהמערכות לא "עלו" על הבעיה בזמן. צריך להפיק לקחים, לשכלל את המנגנונים, להגביר את הפיקוח, לייעל את המעקב – כדי שבפעם הבאה מקרה נורא שכזה יעורר את חשדן של הרשויות בזמן אמת. הם – המנגנונים - כבר יטפלו בבעיה והזוועה הזו תימנע מאיתנו.

לדעתי הפתרון הוא בדיוק הפוך. הבעיה אינה חוסר האחריות והיעילות שגילתה המדינה בפיקוח על אזרחיה, אלא להיפך – נטילת יתר של אחריות על חיי האזרחים, חינכה/אילפה אותם להסתגר בד' אמותיהם ולהימנע מליטול אחריות לסביבתם. ככול שהמשטר ריכוזי ונכנס יותר ויותר לחייו של האזרח, כך הופך האיש הקטן למנוכר יותר ומסיר מעצמו אחריות לסובבים אותו – כולל ילדיו.

קחו למשל את חוק חינוך חובה חינם. לכאורה זה פשוט נפלא – המדינה דואגת לכך שכל ילד בישראל יקבל את החינוך הדרוש לו. ומה קורה בפועל? ילדינו מסיימים 12 שנות לימוד וממוקמים אי שם אחרי איראן בסולם ההישגים שלהם. הם אינם יודעים מנין באו ולאן הם הולכים, המשפט 'שמע ישראל' נשמע להם כמו סינית, בכל הנוגע לזהותם הבסיסית ביותר הם בורים ועמי ארצות. אם הרשויות המקומיות לא היו מבטלות את השביתה המתוכננת – היו הילדים מסתובבים ברחובות מתחילת ספטמבר. מה בעצם קורה כאן? הורגלנו לכך שהאחריות לחינוך ילדנו היא של יולי תמיר ולא שלנו – ההורים. וזו בדיוק לשון החוק. מי שמעיין בחוק הדרקוני הזה מוצא שעל פי החוק הישראל האחריות לחינוך ילדי ישראל היא של האחות הגדולה – לא של הוריהם. בזמן שביתת המורים הגדולה הראיתי במאמר שפרסמתי כאן ( http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/668/940.html ) – כי ההורים יכלו בקלות רבה לתת לילדיהם חינוך טוב בהרבה ממה שנותנת המערכת, לשלם משכורות כפולות ומשולשות למורים הטובים ביותר ועוד לצאת עם עודף. אבל המאמר נתקל בתדהמה – איך בכלל אפשר להעיז ולקחת אחריות על ילדיך שלך? זה הרי תפקידה של המדינה...

בכמה ערים בינוניות באירופה – נעשה ניסוי מאלף. ביטלו את כל התמרורים והרמזורים. התוצאה היתה שהנהגים הבינו שהם האחראים בשטח, הנהיגה התמתנה וכמות התאונות ירדה באופן דרסטי. לא בטוח שב "תרבות" הישראלית הקיימת, ניתן לקפוץ על הפתרון הזה... אבל הניסוי הזה נותנת לנו תובנות חשובות.

אם לא היתה קיימת הטלת האחריות האוטומטית על המדינה, השכנים שבאו במגע עם רוז היו רגישים הרבה יותר ומן הסתם מונעים את הזוועה הזו. מדינת מפא"י חיסלה את מבנה הקהילה היהודית המסורתית כדי להעצים את עוצמת השלטון המרכזי. אצלנו - כל המדינה היא כביכול קהילה אחת גדולה. כך המציאו לנו שיטת משטר ריכוזית שבה כולנו מצביעים ישירות למפלגות בע"מ. ב 97% מהדמוקרטיות בעולם נהוגה שיטת בחירות אזורית, שבה מצביע האזרח באופן אישי עבור נציגי האזור שלו לפרלמנט. שיטה זו מבזרת את השלטון, מפתחת ומעצימה את מבנה הקהילה ומחזירה את האחריות לאזרח.

"אנחנו לא ניתן לנדבנים להשתלט לנו על המצוקה" זעק עמיר פרץ - כשגאידמק הקים את עיר האוהלים שלו - ובמשפט מדהים אחד הסביר לנו את כל העניין. שלטון ריכוזי, מעצם טבעו, מתפרנס מן המצוקה. המצוקה היא נכס ששומר כל העת את התלות של האזרח באח הגדול. בטווח הקצר והבינוני הוא יפתור אי אלו בעיות – אך פתרון מהותי – לעולם לא. כדי שיהיו כמה שפחות מקרים כמו זה של רוז – צריך להחזיר את האחריות לאזרחים.

*פורסם בnrg