פרשת השבוע - לפרשת ואתחנן

חילופי משמרות בהנהגה – כורח המציאות

הרב דודי שפיץ

בפרשת דברים סיפר משה רבנו לבני ישראל על כך שבהתאם לרצון האלוקי לא יכנס לארץ ישראל. בתחילת פרשתנו מופיעה תפילתו/תחינתו של משה להיכנס לארץ, עד שכביכול הקב"ה גוער בו במילים "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". מה פשר "הגערה" האלוקית הזו? מדוע כאן, לכאורה, אין הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, כדברי חז"ל?

הדו שיח הזה, בין הקב"ה ומשה ביחס לכניסתו לארץ, הוא מעין עימות בין שתי תודעות. התודעה המהפכנית, שבעזרתה הוציא משה, על פי ה', את ישראל ממצרים והוליכו במדבר בנסים ושלא כדרך הטבע. לעומתה התודעה המיישבת את העם בארץ ישראל ויוצרת חיים ארציים חדשים בארץ.

משה רבנו, המנהיג הגדול, של יציאת מצרים וההליכה במדבר ארבעים שנה, רוצה להשלים את משימתו, בהבאת העם אל ארצו, שבלעדיה מעשהו נותר חסר, כביכול. לעומתו, אומר הקב"ה "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה". ראה בעיניך, שאין הנהגתך יכולה להתאים למציאות החדשה, שתיווצר עם כניסת בני ישראל לארץ ישראל. לא מדובר כאן רק ב"עונש" על הכאת הסלע, מדובר בנחיצותה של הנהגה מסוג חדש, שתוביל את עם ישראל לחיות כאומה במולדתו בדרך הטבע, שיהיה עליה להתמודד עם עמים זרים היושבים בארץ, עם התנחלות השבטים במקומם ולא תוכל לפרנס את העם באמצעות מן היורד מהשמים ומים מבארה של מרים כבמדבר סיני. לצרכים אלה תצלח הנהגתו של יהושוע בן נון, שכבר במדבר הנהיג את מלחמת עמלק. לכן, "צו את יהושוע" וכו' כיון, שהנהגתו נחוצה להשלמת מהפיכתך בדור שלא יצא ממצרים אלא נולד כבן חורין במדבר.

לפיכך, אין מקום לתפילתו של משה, שנובעת מתודעתו המהפכנית של יציאת מצרים וכמהה להשלמתה בכניסה לארץ, המציאות אינה מאפשרת זאת, מפני שהיא כבר מוכנה לשלב הבא, שלב ההיאחזות וההתנחלות בארץ ישראל.