מה בין ליכודניק למערכניק

משה פייגלין

מה קרה לשרון?

השאלה הזו איננה חדשה. היא נשאלה בימין אחרי שבגין חיסל את חבל ימית, היא נשאלה אחרי שנתניהו מסר לערבים את רובה של חברון, והיא נשאלת שוב ושוב בכל פעם שהמחנה הלאומי מאבד את דרכו. 

בדרך כלל נוטים בימין לחפש את התשובה בתחום האישי: בגין התעייף, ביבי לא אמין, שרון רוצה להכנס להיסטוריה (או מושפע מבניו). כל מנהיג ימין וחולשותיו, כל מנהיג ימין והתירוצים המסבירים את התרסקותו האידאולוגית. גם אם שרון יוחלף באחד ממנהיגי הליכוד הבולטים כיום, סביר להניח שגם לגביו כבר יימצאו התירוצים האישיים המתאימים כשיהפוך עצמו לקבלן הביצוע של אידאולוגית מרצ. הם הרי לא יאלצו, כשרון, לגשר על פני פער כה בולט בין הצהרות ומעשי העבר לבין מדיניותם בהווה.

אז מה באמת הסוד הזה של הליכוד הגורם למנהיגיו לפנות פניה חדה שמאלה בשעה שהם עולים לשלטון?

התשובה שנותן השמאל פשוטה ולכאורה משכנעת: המציאות. כדי להגיע לשלטון, מנהיגי הליכוד מתלהמים ומלהיבים את בוחריהם. אך כשהם כבר שם – אז דברים שרואים משם...

נשמע משכנע, אלא שדרכו של השמאל הוכחה כבלתי מציאותית בעליל. משנת השמאל דרדרה את ישראל בעשור האחרון אל סכנה קיומית ממשית בבטחון, בחברה, בכלכלה, ומעל לכל בעצם רצון הקיום הלאומי. הציבור הישראלי מגלה יותר ויותר סימנים מדאיגים של אדישות. בבחירות האחרונות הישראלים לא בחרו בימין, הם פשוט פקחו לרגע את עיניהם נוכח המציאות וברחו בבהלה מן השמאל.

אם כן, חוזרת וצפה השאלה ביתר שאת: אם דרכו של השמאל אינה מציאותית, מדוע דבקים בה מנהיגי הימין?

התשובה היסודית היא שפשוט אין היום בנמצא דרך אחרת מזו של השמאל, או ליתר דיוק – אין מטרה אחרת מלבד המטרה הלאומית שעוצבה על ידו. זה לא שבליכוד לא שמעו על דרכים אחרות. חוקת הליכוד עצמה מסמנת כיוון מדיני הפוך לחלוטין לזה שמוביל שרון:  "שמירת זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל כזכות נצחית שאינה ניתנת לערעור, התמדה ביישובם ובפיתוחם של כל חלקי ארץ-ישראל והחלת ריבונות המדינה עליהם" (חוקת הליכוד: פרק ב' המטרות). אולם כדי לפנות לדרך מדינית זו יש לסמן מחדש את המטרות הלאומיות – וכאן ההבדל הגדול בין השמאל לימין. אצל השמאל יש התאמה בין המטרה הלאומית לקווי המדיניות. אצל הימין, לעומת זאת, יש הכחשה פנימית של המטרה האידאולוגית שלו עצמו, ואז מנהיגי הימין מוצאים עצמם בבואם לשלטון עם קווי מדיניות בלתי רלוונטיים.

ההבדל בין הליכודניק למערכניק נעוץ בשאלת הזהות. בעוד איש המחנה הלאומי מעצב את תפיסת עולמו סביב זהותו הלאומית, מנסה איש מחנה השלום לטשטש אותה ולאמץ לעצמו זהות אוניברסלית. שני המחנות קיבלו כעובדת יסוד שאין עליה עוררין את הרעיון שמטרת היסוד של מדינת ישראל היא השגת שלום. המטרה הזו, מעצם הגדרתה, מבטאת את השקפת העולם האוניברסלית של השמאל. המחנה הלאומי ויתר למעשה על האידאולוגיה שלו (מבית"ר ועד הציונות הדתית) כמטרה לאומית. המחנה הלאומי ויתר על התמקדות בגיבוש הלאום סביב ארצו וערכיו כשלב מקדים לפניה אל יתר העמים, ואימץ למעשה את תפיסת השמאל, המתמקדת בראש וראשונה בשאר העמים, מתוך כוונה לטשטש את הזהות הלאומית היהודית.

אם כן, ראשי הליכוד מגיעים לשלטון ומוצאים עצמם מול שוקת שבורה: אם כל שאיפותינו הלאומיות מתמצות בשלום, אזי המטרות של המחנה הלאומי נותרות בלתי רלוונטיות. בצר להם, פונים ראשי הימין מדרך המחנה הלאומי ומאמצים את מדיניות השמאל.