לפרשת ראה – היעוד האלוקי

הרב דודי שפיץ

פרשת ראה פותחת בנתינת ברכה וקללה לפני עם ישראל. אין בה המלצה במה לבחור אלא  "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל"  מהי נתינה זו לפני בני ישראל ונתינתה על ידם בהרים? מדוע אין כאן המלצה לבחור בברכה כמו בפרשת נצבים  שם נאמר "...ובחרת בחיים...  " (דברים ל' י"ט)   אלא רק הסבר "כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נתן לכם..."?

צריך להסביר את עניין נתינת הברכה והקללה לא כהוראה ואפילו לא כהבטחה אלא כיצירת תרבות ויעוד. נתינת הברכה והקללה לפני עם ישראל ונתינתן בהרים עם כניסת העם לארץ מבטאת את התרבות המיוחדת המאפיינת את העם היהודי ואותה עליו ליצור בארצו.

במקומות אחרים ישנה הוראה או המלצה לבחור בטוב, בחיים, בברכה וכו', כיון שעוסקים שם במצוות ה' לעם ישראל. כאן, אין צורך בכך כי התורה קובעת כאן את המציאות בה ניתן לשלב את העם בארצו, איננו עוסקים בשכר ועונש גם לא במצוות ה' לעמו אלא בהסברת המציאות הטבעית הקיימת בעולם בטבע בריאתו. הבחירה האלוקית בבני ישראל, יצרה יעוד לעם היהודי, שבלעדיו קיומו יחסר את משמעות קיומו העיקרית.

משמעותה של הסברה זו היא, שמעבר לצורך בקיום המצוות כחובת עבד לאדונו, כל ניסיון לפתח טכניקה אחרת לקיומו של העם היהודי, דומה לניסיון לשנות את הטבע, מה שאינו יכול להתקיים בשום צורה. העם היהודי, קיומו בייעודו.