עדכון שבועי - כ' שבט תש"ע

יט שבט התשע 03.02.2010
Weekly Update -Shvat 5770/Jan. 2010

לגרסת הדפסה על דף לבן רגיל, (לחץ כאן)
לגרסת הדפסה על הדף המעוצב, הצבעוני, (לחץ כאן)

חברים יקרים – ה' עמכם!

טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים. טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו. יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (פרשת 'יתרו', שמות י"ח)

וכך נולדה הבירוקרטיה.

משה באמת לא יכול היה לחשוב על זה לבד? צריך היה את יתרו כדי שיתרום לו מניסיון הניהול המלכותי שצבר כשר אצל פרעה? הרי מצרים היתה בית עבדים? האם זהו דגם המשטר שאנו מבקשים לעם החירות?

ייתכן ובפסוקים רמוזה ביקורת מסוימת על קבלת עצת יתרו. כשמשה עונה לשאלת יתרו הוא מסביר לו כי העם בא לדרוש א-לוהים. כלומר משה רואה בתוך הדיון המשפטי את הרצון להתקרב אל האלוהים דרך משפט האמת והצדק. יתרו בעצתו מפריד בין הטכניקה השיפוטית לבין דרישת הא-לוהים. אמנם יתרו מדגיש את מידותיהם התרומיות של מתווכי הצדק – אבל דרישת א-לוהים ישירה של העם כבר לא מוזכרת יותר. מעכשיו האחריות עוברת מהאדם האוטונומי – מהאינדיבידואל - למתווכים.

ואולי נרשה לעצמנו להרהר שמה יש לעניין הזה קשר לחטא העגל שמגיע זמן קצר לאחר מכן. הרי פתאום נעלם המתווך וכבר אי אפשר לדרוש לבד את הא-לוהים.

אז מה נעשה? הרי חייבים מנגנון, חייבים ביורוקרטיה, הרי לא ייתכן שכל אדם ירוץ אל ראש הממשלה או ישירות אל נשיא בית המשפט העליון. איך נחזיר את תחושת האחריות והשייכות הבלתי אמצעיים, במדינה מודרנית גדולה ומפותחת שחייבת שיהיו לה מנגנוני ניהול מקצועיים?

נסתפק בזה שהבנו שיש שאלה. בהבנה הזו כבר עשינו את מחצית הדרך אל הפתרון.

שבת שלום,
משה פייגלין

בעדכון:

המדרון החלקלק
הודעה משמחת
תקשורת הוגנת
מנהיגות יהודית בפעולה
הודעות
מאמרים

המדרון החלקלק

בגיליון השבת האחרון של 'מקור ראשון', חשף העיתון, על פי מקורות אמריקניים בכירים, כי נתניהו ויתר למעשה על הכל. על הגולן, על מדרון חלקלק כמעט כל יש"ע , על ירושלים ועל הר הבית. תמורת שטחים בתוך מדינת ישראל אמור נתניהו לקבל כמה גושי התיישבות. תמורת ההסכמה העקרונית לכל זה קיבל נתניהו בתמורה – שום דבר. אפילו לא שלום, אפילו לא הכרה ביהודיותה של מדינת ישראל.

מבחינתנו אין בדברים כל חידוש. אנו מזהירים כבר שנים מפני המדרון החלקלק אליו יוביל אותנו נתניהו. גם את הגושים הוא לא יקבל, אך את 'קדושת' הריבונות הישראלית בתוך הקו הירוק, הצליח נתניהו להפר גם כן.

האמת הפשוטה

הדבר היחיד המונע את החורבן הזה הוא ההתעקשות הערבית. האמת היא שהם פשוט לא רוצים מדינה.

בפברואר 1947, במעמד העברת עניין ארץ ישראל מידי ממשלת המנדט הבריטי לטיפולו של האו"ם, הגדיר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין במדויק - את מטרות שני הצדדים לסכסוך:

"בעבור היהודים הנקודה העקרונית היא הקמת מדינה יהודית ריבונית. בעבור הערבים הנקודה העקרונית היא להתנגד עד הסוף לריבונות יהודית בחלק כלשהו בפלשתינה".

ב 63 השנים שחלפו מאז, לא השתנה דבר. מטרת ערביי ישראל היא שלנו – היהודים – לא תהיה מדינה יהודית. הם אינם רוצים מדינה משלהם, אילו רצו, כבר היו להם שלל הזדמנויות פז להקים אותה, בתמיכת כל העולם ובתמיכת ישראל.

מה רע בתחכום מדיני

אם כך הם פני הדברים אז אולי נתניהו צודק כשהוא מסכים להכל ומשאיר לצד השני את תווית הסרבן.

אך לא כך הם פני הדברים. ראשית, משום שכשראש ממשלת ישראל מסכים לוותר על ריבונות יהודית בארץ ישראל ובירושלים – יש לכך משמעות עקרונית חמורה ביותר. שום מנהיג בעולם לא היה מעז לעשות זאת. ושנית – משום שכבר ראינו בהסכמי אוסלו, שכשלערפאת בגולת טוניס לא נותרה כל ברירה, הוא קיבל (מן הפה ולחוץ) את רעיון ה"שלום" – קיבל את מה שרצה ואחר כך כמובן פעל הפוך מן המצופה. כלומר אבו מאזן לא רוצה מדינה, אבל אם האמריקנים יאלצו אותו – אז הוא ייקח...

אם חלילה וחס זה יקרה – אזי השטח היחיד בעולם שאין לו כיום ריבון רשמי – כלומר יהודה ושומרון, יוכר לראשונה בהיסטוריה כשטח לא יהודי. עם ישראל יוותר באופן רשמי על נחלתו שקיבל מבורא עולם ושהוכרה ככזו על ידי אומות העולם.

"גורל או השגחה"

וכך כותב עו"ד אליקים העצני:

"עדיין המכה הקשה מכולן תהיה הקמת המדינה הפלסטינית. היום, יש"ע היא הטריטוריה האחרונה בעולם שאין לה ריבון. גורל או השגחה השאירו ליהודים את "ארץ הבחירה" פתוחה לבחירתם, באין בעולם מדינה בעלת "זכות חזרה" ליש"ע עפ"י המשפט הבינלאומי: הירדנים פלשו, וב-1988 גם וויתרו; המנדט הבריטי שקדם להם בטל מן העולם; התורכים, בחוזה לוזאן, ויתרו על זכותם והממלוכים - במוזיאון.

נותר בתוקף, כל עוד אין ריבונות אחרת, כתב המנדט שהכיר בזכות ההיסטורית של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בא'י והורה לבריטים לעודד "התיישבות צפופה על הקרקע, כולל אדמות מדינה". לכן, אנחנו עדיין בעל הבית, והוא לבדו יכול לוותר על זכותו. רק אם תקום, חלילה, בהסכמת ישראל מדינה פלסטינית, אדמתנו תיחשב "אדמת פלסטין". לאחר מכן, גם כשהפלסטינים יפרו את ההסכם וצה'ל יכבוש שוב את שכם, תמיד ניאלץ לצאת, כי זו כבר תהיה "אדמת פלסטין". גרמניה הנאצית הושמדה, אבל הוחלפה ב"גרמניה אחרת", כי זו – "אדמת גרמניה". אוי למנהיג היהודי, שעל שמו תירשם בהיסטוריה הפיכת אדמת ישראל לאדמת פלסטין. יש יהודים שהיו מעדיפים למות ולא לתת את ידם לקטסטרופה היסטורית כזאת, השקולה כנגד כל הסכנות הפיסיות כולן."

מה עושים?

בינתיים, ה"גורל או ההשגחה" – שומרים ליהודים על הארץ המובטחת. אך מגוש קטיף למדנו שגם ההשגחה מצפה מאיתנו לפעולות מעשיות. איננו נמצאים במדרגת "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ועל הנס כידוע – אין סומכים.

בהכירנו את נתניהו אנו יודעים שאין הוא שייך לאותם יהודים "שהיו מעדיפים למות ולא לתת את ידם לקטסטרופה היסטורית כזאת". אם תתגלגל לידיו ההזדמנות, הוא בהחלט יגלגל אלינו את הקטסטרופה הזו. משמעות הדברים היא שעלינו למהר ולהחליפו.

הודעה משמחת

הודעה משמחת אנו שמחים להודיע שזרם המתפקדים בשנה (הלועזית) שחלפה, היה הגבוה ביותר זה שנים. אולם אין בכך די. המערכת הפוליטית עתידה לצאת משנת החורף שלה וכנהוג במקומותינו – משברים רבים יגיעו להכרעה מחוץ לליכוד ובתוכו. איננו יודעים מתי בדיוק ייקראו חברי הליכוד לבחור שוב את העומד בראשם, אך אנו יודעים שהתרחיש הזה יקרה, וייתכן מאוד שהוא יקרה מהר יותר משנדמה לנו ברגע זה.

מי שלא יתפקד עכשיו, יוכל להאשים רק את עצמו כששוב תיבחר אותה "קטסטרופה".

אפשר להתפקד בקלות כאן.

גם מי שהתפקד בעבר ואינו בטוח אם עודנו חבר ליכוד – יכול לבדוק בקלות את מצבו כאן

תקשורת הוגנת

לפני שבועיים פרסם העיתון 'מקור ראשון' ראיון עם יואב שורק שהסביר מדוע החליט להוריד את הכיפה על אף שהוא ממשיך לשמור תקשורת הוגנת מצוות כבעבר.

עם רבים מן הרעיונות שהעלה שורק בראיון, ניתן בהחלט להזדהות ולהסכים. הבעיה אינה ששורק מבקש לצאת מהגדרת הדתי ולהיות "ישראלי" נורמטיבי. הבעיה היא שעבור שורק הנורמטיביות הזו היא דווקא החילוניות. על פי הגיונו של יואב, ייתכן ובעתיד נמצא אותו מגדל 'קוקו' או מצייר בבשרו משהו דמוי קעקוע (עם הכשר הלכתי) כדי להיות ישראלי...

אנו מאמינים כי אין דבר כזה "ישראלי יותר וישראלי פחות". כל היהודים שייכים ולגיטימיים בדיוק באותה מידה – ובלבד שכך יחושו עם עצמם.

וכאן נחשף למעשה הסיפור האמיתי של יואב. דווקא הניסיון האמיץ וחסר הפשרות, לברוח מהסקטוריאליות, חושף את עומק התודעה הסקטוריאלית שבה נתון יואב שורק.

שום הורדת כיפה לא תועיל. גם עם קוקו וקעקוע – שורק יישאר מפד"לניק.

בתגובה למאמר – שלח מיכאל פואה מכתב תגובה לעיתון.

לצערנו – העיתון צנזר את הקטעים שלא החמיאו ליואב ולרב בני אלון. הנה מתברר, שדווקא מי שבורח מן הסקטוריאליות, יודע להשתמש בה ובמכשיריה - להגנתו.

הנה המכתב המקורי:

ישראליות ויהדות

במאמר על יואב שורק מצאתי את עצמי מסכים ומזדהה עם רוב טענותיו בדבר הצורך בהתחדשות. אין ספק שהתהליך של חזרת עם ישראל לארצו וחידוש הריבונות היהודית מחייב, התחדשות רוחנית אדירה שעדיין לא התחלנו לגרד את תחתיתה. אולם במסקנות מצאתי עצמי חולק עליו באופן מוחלט. איני רוצה לעסוק בצדדים החיצוניים שהם באמת חסרי משמעות בעיני. ב"ה, אני מכיר היום כל כך הרבה אנשים מאמינים בלי כסוי ראש, וחסרי אמונה בעלי כיסוי ראש למהדרין, כך שהכיפה שהיא בסך הכל מנהג, אינה משמעותית בעיני. השאלה היא כיצד להניע את מהלך ההתחדשות, ולאיזה כיוון. בשאלה זו הכריע יואב באופן ברור שיש לחלן את הקודש. כלומר, האמת נמצאת למעשה בחיים החילוניים – הציוניים. "אני שומר מצוות בגלל הציונות, לא הפוך" . שורק למעשה מייצג תופעה עמוקה בציונות הדתית, זו שהציונות אצלה קודמת למחויבות לבורא עולם אשר התחילה במעמד הר סיני. המדהים הוא, שדווקא כאשר הציונות החילונית כבר אינה קיימת כמעט מבחינה רוחנית, ופירותיה הבאושים הם המלחמה בהתיישבות, וביהדות, עוד מוצא בה שורק עניין.

הערך הגדול של הציונות בעיני הוא בלקיחת האחריות, ההבנה שתהליך גאולת ישראל יתרחש על ידי בני אדם שיניעו תהליכים אנושיים. הבנה זו לצערי עדיין לא חלחלה לציבור שומרי המסורת על גווניו השונים. הציונים הדתיים שיעבדו את רוחם למעשה הציוני, מבלי הוביל אותו הלאה להתחדשות הרוחנית המחויבת בתהליך הקמת המדינה היהודית. לא לחילון הקודש אנו זקוקים, אלא לקידוש החול. במקום לעסוק בשאלת כיסוי הראש, או נוסח התפילה, הגיע הזמן לקחת אחריות לניהול חיי חברה ומדינה. שאלות כיצד לנהל חברה מודרנית, יחד עם שמירה על מצוות ריבית, שמיטה ויובל צריכה להוליד חיי תורה ואמונה חדשים. הגדרת היעוד המרכזי אליו אנו שואפים להוביל את מדינת ישראל צריך להיגזר מתוך עולם האמונה, ולא להיות מועתק מהעולם הציוני חילוני כפי שעשה שורק והרב בני אלון בתוכניתם לשלום בטוח.

הפחד מלהגדיר את יעודה של המדינה ככלי "לתיקון עולם במלכות ש-ד-י", ולהשתמש ביעוד הציוני העכשווי של השגת שלום, הוא כנראה השורש להבדל בינינו. שורק, אשר נבחר כחבר מרכז ליכוד כחלק ממנהיגות יהודית, ציפה שאנו נהפוך למעין מפד"ל בתוך הליכוד. וכשלא עמדנו בציפיותיו, היו בינינו מספר ויכוחים חריפים שרק עתה אני מבין לעומק את משמעותם. ברצוני להוסיף שבעוד שהוויכוח על הכיוון והדרך נמצא בתחום הלגיטימיות, התצלום עם ההמחאה בסך מליון הדולר מהכומר האוונגליסט הייגי, הוא מחוץ לתחום זה. החובה לנהל דיאלוג אמיתי, עם העולם שמסביבנו הניעה גם אותנו במנהיגות יהודית להיענות לקשר שהוצע מכיוון הנוצרים אוהבי ישראל. אולם, כאשר זיהינו שמדובר בארגונים מיסיונרים מתוחכמים שקונים את השפעתם לטווח ארוך בסכומי עתק היוצרים תלות, חתכנו את הקשר באופן מיידי. לוותר על המחאות דוגמת זה שהופיע בצילום, הוא ניסיון לא קל, אך הכרחי לכל מי שטובת העם היהודי לנגד עיניו. שמחתי לשמוע מיואב שורק שאין לו קשר לתצלום זה, ולא לקבלת כסף מארגונים נוצריים.

מיכאל פואה
מצפה נטופה
מנכ"ל מנהיגות יהודית