לפרשת כי תצא – מוסר מלחמה יהודי

הרב דודי שפיץ

בפרשתנו מופיעות כמה הלכות המתייחסות למלחמה כשהעם היהודי נתון בה. ניתן לומר שהלכות אלו מביעות במידה מסוימת את מוסר המלחמה וטוהר המחנה הצבאי היהודי. דין שבויות מלחמה בתחילת הפרשה, שמירת קדושת המחנה (כ"ג י'), מחיית עמלק בסוף הפרשה.

הלכות אלו מטילות כמה סוגים של חובות על מחנה ישראל היוצא לקרב.

בדין אשת יפת תואר אנו רואים את חובות החייל, כיצד עליו לנהוג בשבויה ואוסרות עליו להתעמר בה. גם אם הלכה זו מתירה, אך לא ממליצה, לקחת את השבויה לאישה, בהתחשבות בירידה המוסרית שהוא חווה.

בדין שמירת קדושת מחננו אנו רואים את חובות מפקד המחנה. עליו מוטלת האחריות לטפל בקדושת מחנה ישראל "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". החשיבות שבשמירת קדושת המחנה במובן הפיזי ובמובן הערכי, מתפרשת ביחס לתחושת הלוחמים, שהקב"ה יהיה בעזרתם במלחמה ואם המחנה אינו טהור חלילה הרי שיהיה קשה לחוש כך. כמו כן כאשר אין מחננו טהור איננו ראויים לעזרה האלוקית.

דין מחיית עמלק, מבהיר לכוח הלוחם כולו, שישנם מצבים בהם עליו להלחם מלחמת השמדה. במלחמה כזו אין לקחת שבויים אלא להשמיד את האויב עד אחרון אנשיו. מלחמה כזו צריכה להתנהל מתוך זכירת מעשי האויב ובתודעה כי השמדה זו מקרבת את העולם לתיקונו.  

הלכות אלו עם הלכות נוספות יכולות להוות מקור השראה ובסיס לפיתוח כללים לדיני צבא ומלחמה על פי סולם הערכים היהודי. תנאי ליכולת שלנו לפתח יצירה כזו הוא התנתקות מההרגל להיצמד לערכים, שפותחו על ידי אומות העולם, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות שונות של האו"ם באמנות לסוגיהן וכו'. אין הכוונה שהערכים של אומות העולם למצב מלחמה אינם טובים בהכרח. אלא שבכדי לפתח מערכת ערכית יהודית כזו, יש לדבוק בערכים היהודיים כנקודת מוצא ומהם לפתח את ערכים מקוריים שתהיה בהם התאמה לתרבות היהודית בכלל ולתורת ישראל בפרט.