הרב דודי שפיץ

בפרשיות נצבים וילך, התורה מרבה לעסוק בתוצאות אי קיום הברית הא-לוהית, ע"י עם ישראל.להלן נביא מספר דוגמאות לכך: "ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לא-לוהים אחרים ועבדתם הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון..." (דברים ל' י"ח י"ט).   "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד..." (דברים ל"א כ"א). לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה'  א-לוהיכם והיה שם בך לעד" דברים ל"א כ"ו).

עיון בפסוקים הללו ובדומיהם מגלה כי לשון התורה אינו מבטא עונש הנוחת על עם ישראל כפירעון לרוע מעשיהם. אלא האבדון או הצרות המגיעות לעם ישראל הנם תוצאה של מעשיהם המנוגדים לציווי הא-לוקי.

לאור המסקנה הזאת, צריך להסביר את מושג השכר והעונש ביחסים, שבין האדם למקום, כמציאות מובנית במעשה הבריאה. טבע הבריאה הוא לקיים מנגנונים שונים המאפשרים את קיום הבריאה בכללה, כמו גם את קיום פרטי הבריאה. כך רומזת לנו התורה, ששכר קיום התורה  או חלילה עונש אי קיומה, מובנה כתוצאה ישירה  ממעשינו במישור הפרטי ובמישור הלאומי או הכללי.

כך גם יחס המציאות לישיבתו של העם היהודי בארצו. ככל שהעם היהודי יחזק את אחיזתו בארץ ישראל, ככל שהיהודים יוסיפו נקודות ישוב בארץ כך יתקבל הדבר במציאות ותתמעטנה הצרות הנובעות, באמת, מרפיון באחיזתנו בארצנו. אין בעניין זה צורך בהסכמה חיצונית כלשהי. מעשי הטרור האיומים המתרחשים אינם קורים בגלל חוסר בזכויות לעממים הזרים היושבים בארץ וכמובן מתן חלקים מארצנו לזרים לא ימנע את מעשי הטרור אלא רק יגביר אותם.

שמירת ברית בין הבתרים בה הובטחה הארץ לבניו של אברהם אבינו אינה נושא למשא ומתן,
זוהי ירושתו של עם ישראל בין אם נרצה בכך ובין אם לא, כי כך נקבעה המציאות.