בתפילות ראש השנה אנו מזכירים פעמים רבות את פרשת העקידה של אברהם אבינו ע"ה. כמו כן, בתקיעות השופר ובהעדפת שופר העשוי מקרן של איל יש סמליות לעקידת יצחק.

הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים מסביר שפרשה זו באה ללמדנו שני עניינים גדולים מיסודות התורה. האחד, עד לאיזה גבול צריכה להגיע אהבת ה'. השני, מה מידת הוודאות בה רואה הנביא את נבואתו, דהיינו, ברור לנביא, שהחזון הנראה לו מאת ה' בא לו, עד כדי כך שעל פיו הוא מוכן לשחוט את בנו יחידו הנולד לו לעת זקנתו ובמצבו של אברהם אבינו שהיה אדם נשוא פנים בדורו וכו'.

לפי זה נמצא, שבמצוות תקיעת שופר בראש השנה, אנו מבטאים את שני העניינים הללו, כרעיונות המרכזיים של החג. משמעות הדבר שעיסוקנו בחג זה צריך להיות בחזוננו לשנה החדשה, לעתיד הרחוק ובאהבת ה'. זאת אומרת, שלהבדיל מיום הכיפורים בו אנו עסוקים בחרטה, על מה שקלקלנו בעבר ובתיקון מעשינו לקראת העתיד, בראש השנה אנו מסמנים לעצמנו את העתיד בהמלכת ה' על עצמנו, באהבתו ובכיוון מגמת פנינו, להבאת הבריאה לקרוא בשם ה' כנאמר בתפילה "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

ניתן להסיק מכך, שעיקרם של ראש השנה ותקיעות השופר, נועדו לקשר את העם היהודי עם המטרה האסטרטגית של היהדות לדורותיה ויום הכיפורים נועד בעיקר לתקן את הפרטים ולסלק את המכשולים האישיים והציבוריים המפריעים לעם היהודי לממש את ייעודיו.

התנאי לתשובה אמיתית ומליאה מעבר לתיקון מעשינו והתנהגותנו הוא החזון. אין די בתיקון פרטני בלבד עם כל חשיבותו, עלינו להיות כל העת מכוונים ולהוביל אל היעד האסטרטגי של העם כולו,

לתיקון עולם במלכות שדי.