תיבת נוח בשדרות רוטשילד

מאת: משה פייגלין

כשהתקשרה רות מטר וביקשה שאנאם בהפגנה מול חגיגת יום ההולדת של אדריכל אוסלו – התלבטתי. מה יש לי לחפש -  לטוב ולרע - בסביבתו של אותו פושע. "אתה לא מבין" אמרה לי רות – "באים מכל העולם, ומכל הצמרת הישראלית לעשות לו כבוד...". ובאמת לא בפרס האיש עסקינן – אלא בקבלה, אישור , ומתן לגיטימציה מוחלטת לדרכו. מי שחוגג לפרס עודנו שבוי לחלוטין בכבלי אוסלו. אי אפשר לומר,אחרי המסיבה הממלכתית הזו, שתהליך אוסלו מת, הוא חי וקיים וממשיך לתבוע את ליטרת הדם. אוסלו לא יפסיק להכתיב את דרכנו, לפני שאדריכליו יבואו על עונשם וירדו עטורי קלון מעל הבמה הציבורית, בדיוק כפי שפרק הבגידה המביש של ממשלת וישי לא יכול היה באמת לבוא אל סיומו, ללא הוקעתו של פטן, והקאתו מתוך החברה הצרפתית.

אז באתי.

באי התנועה שבמרכז שדרות רוטשילד – במרחק בו יכלו השלטונות להיות בטוחים שאיש מהבאים לא יחשף אל החוגגים או אל כלי התקשורת הרבים שבהיכל התרבות, קיבלו הנשים בירוק את האישור להפגין.

במקום היו כ-300 איש, וכשהגעתי נדמה היה לי שאי התנועה הזה אינו אלא סוג מודרני של תיבת נח.

הנה נקבצו ובאו אל תיבת נוח שבשדרות רוטשילד, השפויים האחרונים שמבול הטירוף אשר ניתך על ראשינו בעשר השנים שמאז חתימת הסכמי אוסלו,טרם סחפם.

מדינה שלמה חוסכת  מפיותיהם של ילדים רעבים,  ומוציאה מיליונים בכדי לעלה ולקלס את האיש שהעלה אותה על צעדת המוות העוני והקלון של אוסלו. ילדים מפוחמים מוצאים בזה אחר זה מאוטובוס בירושלים, חתן מגיש את טבעת הנישואין לכלתו – בקברה, והאיש המרכזי האחראי לאלף ומאתים סיפורים כאלה (שנראים כפתיחה בלבד) חוגג ברוב פאר והדר בהשתתפות ראשיה שריה ויועציה. סגן רוה"מ – אהוד אולמרט מתמנה למתאם האירוע. נשיא המדינה אינו מפספס את ההזדמנות להתחכך בשונאי ישראל שמביא הפושע כנדוניה, בנימין נתניהו מוצא סוף סוף את מקומו הראוי תחת השמש – ואריאל שרון – הוא כבר לא מסוגל לראות שם, דברים שאנו עודנו רואים כאן - בתיבת השפויים.

הייתכן טירוף גדול מזה?

נזכרתי בדבריו של איש צנוע וגדול שהלך לעולמו – סא"ל שלמה באום ז"ל שהיה סגנו של שרון ביחידה 101.
"לשמעון פרס"- אמר שלוימל'ה באום – "לא אכפת שמדינת ישראל תיהפך לגל של אפר, ובלבד שהוא – פרס – יעמוד בראש הגל...".

"ראו" – אמרתי לשפויים שבתיבת שדרות רוטשילד – "אתם השפויים האחרונים שנותרו" – "אל מי אתם צועקים? אל פרס?! ממי אתם מצפים? משרון?! מביבי?! ממופז?! – הם כולם שם – חוגגים אצל אדריכל אוסלו. אנחנו משייטים במבול הטירוף, ואנחנו – נרצה או לא נרצה -  התקווה האחרונה של מדינת ישראל. אין היום הפגנות – כי בתוך תוכו מבין הציבור שאין כנגד מי להפגין. בן צועק אל אביו, אך שבוי אינו זועק אל קלגסו. אם עדיין נשאר בו כח חיות – הוא חותר בעצמו אל החירות.

אם לא ניקח אחריות ונקים למדינה הזו מנהיגות מתוך תיבת השפויים, אם נמשיך לחפש פתרונות אצל אלה שבתוך האולם – נחזור לכאן במלות עשרים לאוסלו. ערמת האפר תהיה הרבה יותר גבוה, ופרס והחברים עדיין יחגגו –
בראש הערמה.