20.11.2017
 

דף הבית

פרידה מהציונות

פרידה מהציונות

אסיה אנטוב

"ראו, בשביל להתקיים על פני האדמה משך ארבעת אלפים שנה- כמעט כל תקופת היות האדם- ולהישאר כ"כ מאוחדים ... לא יספיק דחף עיקש לשרוד. בלא ערך מוסף גם השמירה על הקיום תהפוך בסופו של דבר למאוסה. התרבויות החזקות בעולם לא החזיקו אפילו מחצית מאורך זמן זה לפני שאיבדו מכוחם הפוליטי וזוהרם.

לא עקשנות הקיום היא שמשחקת כאן תפקיד ראשי, אלא רעיון כלשהו, סוחף ונתון בתנועה, דבר מה מקיף-עולם ועמוק, שעליו אין אולי בכוחה של האנושות לומר עדיין את המילה האחרונה..."

(פ. דוסטויבסקי, "יומנו של סופר" 1877).

קשה לו לאדם להשלים עם היעדר מטרה בחייו. אין זה אומר שהמטרה צריכה להיות מנוסחת במשפט אחד ותלויה בראש חוצות כמו בשלטים הענקיים בבריה"מ לשעבר: "מטרתנו- קומוניזם!". בתקופות של יציבות ושינויים איטיים, כמעט בלתי נראים לעין, היה עיצוב המטרות נתון בידי החברה  יותר מאשר בידיה של אישיות בולטת אחת. לא ניתן היה להבחין בנוכחותן של המטרות, כפי שאין מבחינים בנוכחותו של האויר- עד אשר מתקצרת הנשימה. אנו נמצאים עתה בתקופה של שינויים חדים ומוביליות כלכלית, כאשר כל האפשרויותפתוחות בפנינו. כל האפשרויות למעט אחת- יציבות. בתקופה כזו נזקקים לחיפוש מטרה גם אותם אנשים אשר מעולם לא הוטרדו ע"י הפסוק "הבל הבלים הכל הבל, מה יתרון לו לאדם בכל עמלו". ואם פעם הופנו שאלות מסוג זה לכומר או לרבי, הרי שהיום עבר נושא זה- יחדיו עם בעיות הארוס והטנטוס- אל תחום הפסיכולוגיה, תחת הכינוי 'לוגותרפיה'.   ד"ר פראנקל, הוגה מונח זה, גילה תסמינים זהים  אצל סטודנטים אמריקאיים אמידים ובקרב יוצאי מחנות ההשמדה:  קוצר נשימה נפשי, המחסור במטרה.   בשני קצות הספקטרום- היכן שלאדם יש הכל והיכן שאין לו דבר- הצטייר בבירור כי "לא על הלחם לבדו". 

אצל היהודים, כחברה, הופיע סימפטום זה זמן לא רב אחרי האמנסיפציה. תחילה ניסו היהודים שהתערו בחברה הלא יהודית להציב מטרות חדשות במקומן של המטרות המסורתיות- מטרות אוניברסליות לכאורה, אך למעשה מאפיינות חוגים מסוימים מאוד באותן המדינות בהן נמצאו היהודים: ההומניזם האירופאי, הקולוניאליזם, הסוציאליזם. רק כאשר נתקלו בשנאת יהודים, התבוללות ושאר הבעיות האופייניות לאמנציפציה התפנו חלק מהיהודים לעסוק בבעיה אשר לא נפתרה עד היום: מה יכול לשמור על קיומם של יהודים חילוניים עצמאיים- בתור עם?

איך לתאר במונחים לא-דתיים את ייחודו של העם היהודי, שליחותו ההיסטורית, מטרותיו ושאיפותיו? התשובה לשאלה זו נמצאה בציונות, וליתר דיוק באחד מענפיה- הציונות הרעיונית. זאת, בשונה מן הציונות ההתיישבותית שעסקה בסיפוק צרכיהם הכלכליים של יהודי פלסטינה והציונות הפוליטית אשר טרחה על ייסוד מדינה יהודית והצלת יהודים מן הרדיפות.

אחד העם כתב ב1897 במאמרו "מדינת היהודים וצרת היהודים":

"היהודים בארצות האמנציפציה צרתם היא מוסרית....היהודי המערבי, שעזב את הגיטו ויצא להידבק בעמי הארצות, שרוי בצער כי תקוותו שיקבלוהו באהבה לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כורחו ומבקש בקרבם אותם החיים שהוא משתוקק להם.. מבקש וא ינו מוצא. חיי העדה  וצרכיה אינם מספיקים לו עוד. כבר הורגל לחיים רחבים וחיי הרוח ועבודת התרבות הלאומית אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחינוכו מילדותו ולא ידעם ולא יבינם...  בצר לו נושא היהודי עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה נפשו מה טוב היה אילו נוסדה מדינת היהודים, מדינה ככל העמים עם כל נימוסיהן ודרכי חייהם."

הציונות החילונית סיפקה את התשובה לבעיה הבוערת של הקהילה היהודית- איך לשרוד פיזית ורוחנית, כיצד לא להיעלם כעם, איך לשמור על הכבוד העצמי והקיום  של היהודים כחברה. הנרדפים מצאו בציונות תקווה ומחסה, ראשי החברה-תחושת מטרה. ולמרות שחלקה הגדול של יהדות אירופה לא יכלה או לא חפצה להשתמש פיזית במחסה זה, קיבלו ניצולי השואה בדמותה תחליף לפעולה של דין צדק מאוחר. אך הציונות החילונית היתה פיתרון לבעיות המאה הקודמת, היא לא התיימרה להיות יותר מכך, אף לא בהצצה.

בדברים שנשא בן גוריון בחיפה בשנת 1944 הוא הגדיר מטרות ראשיות למהפכה הציונית:
הראשונה היא להגן בקנאות על עצמאותנו והחופש הפנימי-אינטלקטואלי שלנו, השניה- איחוד כוחותינו הצבאיים והלאומיים, והשלישית- סלילת הדרך  בפני העליה מכל הארצות בהן נשארו יהודים. לאחר מכן נוכל להפנות כוחנו אל המשימה הגדולה של האדם על פני האדמה-  עמידה מול כוחות הטבע ופיתוח יכולתינו כבני אדם.

השגנו את שלוש המטרות הראשונות. וכמו כל אידיאולוגיה זמנית ומעשית, עם הגעתו לנקודת השיא החל רעיון הציונות להתפרק במהירות. משפט אייכמן, מלחמת ששת הימים, מבצע אנטבה- כל אלה, ניסים שהדהימו את כל העולם, אצרו בתוכם את השאלה : "מה הלאה?". בשנות ה70 עדיין עזרו בעיות הביטחון וקליטת העליה לשכך את דחיפותה של שאלת המטרה בקיום המדינה היהודית. "רכבת הציונות" (השאלה של הרצל) המשיכה לדהור, מטרותיה המוצהרות להפוך את המדינה לעשירה יותר ומזמינה עבור ציבור העולים. אך בשנות ה80 נהיה ברור לכל כי היא הגיעה זה מכבר לתחנתה האחרונה – מדינה יהודית חזקה ועצמאית- ותנועתה הלאה היא מכוח האינרציה בלבד. מדינת ישראל נזקקה למטרה חדשה, מוחשית יותר מאשר פיתוח יכולות האדם. מליוני ישראלים אשר לא ראו בעיניהם לא אנטישמיות, לא פוגרומים ולא תאי גזים צמאו למשמעות חדשה למושג הציונות.  עבורם נבנה מוזיאון השואה בירושלים ובבירות אחרות, אך מוזיאון הוא תחליף גרוע לצורך חי. ההדוניזם המערבי והפוסטמודרניזם לא הספיקו בשביל להרוות את צימאונו של הישראלי, אשר מבלה 3 שנים מחייו-ולאחר מכן חודש כל שנה- כשהוא נצלה בשמש או נרטב בגשם עם רובה בידיו, לא הספיקו בשביל הישראלי שמשלם מיסים נכבדים ונמצא בחשש תמידי כשהוא שולח את ילדיו לפיצריה או לדיסקוטק. (כך,אגב, דהה גם   "החלום האמריקאי" בימים של משבר כלכלי וכשלון צבאי). שרדנו, אך איננו   יודעים מה לעשות באדמה היהודית שקיבלנו בנס, מה לעשות במסורת היהודית-לא זו שבמוזיאונים, אלא זו שחיה ופועמת בחברון ובית לחם, בית אל ואלון מורה. מה לעשות בהר הבית, אשר מחוסר היום בית מקדש מתמיד? מה לעשות בערבים, המאיימים עלינו לא רק בפגיעה פיזית אלא גם באיום דמוגרפי?  על שאלה זו לא יכולה היתה לענות הציונות הקלאסית.

הציונות החילונית הקלאסית צמחה על רקע זרמים קולוניאליים כלל אירופאים מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20.  זרמים אלה התאפיינו באמונה בשינוי, בערכים אוניברסליים ובעול הנאורות של האדם הלבן. יעקב קלאצקין עורך העיתון של הארגון הציוני הבינלאומי "די וילט" כתב: "אנו מוצאים כי ההתעוררות הלאומית בקרב יהדות המערב לא ינקה מן הזרמים היהודים-לאומיים כפי שהיא ינקה מן האלמנטים ההומניים-אוניברסליים.. היא חניכתה של הציוליזציה הכללית הרבה יותר מאשר של היהדות".

וכך בדיוק זכתה ההתיישבות היהודית בפלשתינה בכינוי "קולוניזציה". הציונות נשאה בכנפיה את התפתחות הטכולוגיה, שיפור איכות החיים ותרבות אירופאית, והציונים הניחו כי הערבים יאמצו בשמחה יתרונות אלה, וכמו האינדיאנים בארה"ב יוותרו על אדמתם בתמורה לתכשיטים האירופאיים-יהודיים הנוצצים.

הרצל הציע תרבות בורגנית - "אנו נדאג להפיץ את התרבות בקרב עמיה הבורים של אסיה", ובורוכוב תרבות פרולטרית: "ככל שתגדל ההגירה היהודית לישראל וככל שיתרחב חוג הערבים-פלאחים שיתערה בקרב האוכלוסיה היהודית יגדל כוחו של  הפרולטריון היהודי במאבקו...", אך הערבים לא חפצו לא בראשונה ולא בשניה. כאשר נוכח הזרם הציוני בהתנגדות זו של הערבים, הושם הדגש על זכות הקורבן להשתמש בכוח:

"אם הציונות היא מוסרית (ובשאלה זו היינו צריכים  להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון), הרי יש להגשים את הצדק בלא להתחשב בהסכמתו או אי הסכמתו של מי שהוא. ואם א' ב' וג' רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק, משום שהם מוצאים אותו לבלתי נוח בשבילם, הרי צריך להפריע להם בזה, ושוב בכוח. זוהי תורת המוסר; ואין שום מוסר אחר." (ז. ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל",  1923).

אך הגיון זה של הרוויזיוניסטים, אשר שימשה מאוחר יותר את בן גוריון הסוציאליסט,   איבדה מכוחה לאחר שקמה מדינה יהודית חזקה. הרעיונות אשר שלטו באירופה- ההומניזם והפצת האור בקרב האומות, התחלפו ברעיונות הרב-תרבותיות והפלורליזם. על הזכות להיות קורבן נאבק עתה תור ארוך של מיעוטים: הנשים, הנכים, השחורים,  החד מיניים... במקום מרכזי בתור זה נמצאים הערבים הפלסטינאיים, ואילו היהודים, שבתקופה זו כבר החזיקו ברשותם מדינה עצמאית וצבא חזק לא התאימו יותר בשום אופן לתפקיד הקורבן הנאלץ להשתמש בכוח.

וכאן הגיעה שעתו של כוח אחר- הציונות הדתית, אשר תמיד הכירה ראשית כל במטרה הגלובאלית. היו אלה הדתיים אשר שמרו את זכרה של "ארץ ציון וירושלים" ושאפו לחזור אליה. להם עלינו להודות על כך שאנו נמצאים היום בה ולא באוגנדה, שהוצעה כתחליף להרצל לפני 100 שנים בדיוק. בן גוריון הבין היטב נקודה זו, ולמרות שמעולם לא היה איש של וויתורים ופשרות (תכונה שאותה אפשר לזהות בטיפולו הנוקשה והמהיר ברוויזיוניסטים) הוא כלל במגילת העצמאות של ישראל את הביטוי "צור ישראל" ונתן את הסכמתו לניסוח ה"סטטוס קוו" , המחזק את השפעת הציבור הדתי בהכרעות משמעותיות, גם אם לא פוליטיות. היה זה הזמן עבור אנשי הציונות הדתית להפנות את תשומת הלב הציבורית משאלת ה"איך"  לשאלת ה"מה". תחת השאלות שעמדו לפנים על סדר היום הציבורי - איך לבנות את המדינה? איך להגן עליה ולקבץ בה את היהודים ? - הגיעה העת להרהר בשאלות חדשות: מהי מדינה יהודית? מה אנו מצפים ממנה ומהן מטרותיה?  מהי המשימה ההיסטורית של עם ישראל  ואיך להגדיר את אותה תכונה מעורפלת שהטרידה גם את דוסטויבסקי?

לו הצליחו ממשיכי תנועת "המזרחי" לאחד כוחות עם החילונים ממשיכי הציונות הרוחנית של אחד העם ומרטין בובר, היו הישגיהם מסתכמים בהרבה יותר מאשר תנועות התיישבות והקמת ישיבות הסדר.  השינוי היה ניכר בבתי הספר והאוניברסיטאות, בכנסת ובסוכנות ובאמצעי התקשורת. בראש ובראשונה היה הדבר בא לידי ביטוי בנקודת ההשקפה בשאלות הנידונות  במוסדות אלה: הנסיגה משטחי יש"ע, תחבורה ציבורית בשבת ועוד- כל אלה הינן שאלות שצריכות להיפתר מתוך התייחסות למטרה העיקרית של הקמת מדינה יהודית- השליחות הייחודית של עם ישראל.

שליחות זו היא שעמדה לדיון בקרב מסורבי העליה במוסקבה ובקייב בתקופה המייאשת של שלטון ברז'ניב, היא שבה דיברו עוד לפני קום המדינה הרב קוק ומרטין בובר:

"הנביאים ידעו שעם כל הפשרות והתכסיסים, אם עם ישראל שואף להתקיים כגוף פוליטי בלבד- סופו להיכחד.

עם ישראל יכול לשרוד... אם ייצמד בכל כוחו אל שליחותו הייחודית, אם ידע לתרגם לשפת המעשה את דברי האל בשעת כריתת הברית. כאשר אומרים הנביאים כי האל הוא מבטחם היחיד של עם ישראל, אין כוונתם לנקודת משען מטאפיזית, דבר מה "דתי"- באותו מובן של המילה המקובל על רוב העולם; כוונתם היא הגשמת המודל לחיים החברתיים אשר קיבל על עצמו עם ישראל בבריתו עם האל, חקיקת חיים אלה בדפי ההיסטוריה כפי שרק עם ישראל מסוגל... מטרת עם ישראל- לעורר את העמים לשנות את המבנה הפנימי של יחסיהם זה כלפי זה. בהחזיקו בתפקיד זה בהתפתחות האנושות ישיג עם ישראל בסיס מוצק לקיומו, ביטחון אמיתי". (מרטין בובר, "היהודי בעולם" - נאום במרכז הלימוד היהודי בפרנקפורט- 1934).

  זהו הנושא שהיה צריך להוות את מרכז הדיון הציבורי לאחר שוך דחיפותן של בעיות הקיום הראשוניות. סביבו היו צריכים להתגבש טובי נציגיהן של תנועות אידיאולוגיות, אתניות ודתיות שונות, כפי שהתגבשו קודם סביב רעיון הציונות המעשית. אך האוניברסיטאות מלאו בתיאורטיקנים, תלמידיהם של אחד העם ובובר אשר התקדמותם הרעיונית קפאה בנקודה בה דיברו מוריהם על מדינה לשני עמים. ייתכן שהתלמידים לא היו מוכשרים ביותר, ואולי האשם במורים הוא- כך או כך, הסתפקו המוחות הצמאים רק ב"איך", ללא ה"מה": איך לנהל דיון שוויוני עם נציגי דתות שונות, איך לכבד דעות אחרות ולרכוש את אהדת הקהילה הבינלאומית. עבור בובר לא שיחק ה"איך" תפקיד משמעותי בפילוסופיה הציונית השלמה שלו. תלמידיו הפכו את האמצעי למטרה, והחלו חוזרים על עקביהם בלא לשים לב שה"איך" של בובר נשאר מאחור, הרחק בתקופה שלפני הקמת המדינה.   באותו אופן גם הפוליטיקאים, ממשיכי דרכו של בן גוריון, החזיקו בשילטון למען השלטון עצמו, ולא כאמצעי לבניית המדינה ושמירה על בטחונה, והיו מוכנים אף להקריב ערכים אלה בהסכמים עם הערבים למען המשך שלטונם.

בלא תמיכה מצד היהודים החילוניים, לא הצליח זרם הציונות הדתית להפוך את מטרותיו לכלל לאומיות, אף לא ליצור אידיאולוגיה ציונית מודרנית שתהיה מקובלת על הכל או לאחד את הכוחות הלאומיים למען פתרון בעיות חדשות. הוא הסתפק בהישגים פרקטיים, כגון אגודת "אמנה". "אמנה" מתאימה אולי לתואר יורשת הציונות ההתיישבותית, אך לא מסוגלת למלא את הפער שהותירו אחריהן הציונות הרעיונית והציונות המדינית. ממשיכי דרכו של הרב קוק, מנהיג רוחני ודמות פוליטית בעלת השפעה אדירה על בני זמנה, הפכו את מדינת ישראל על כל חסרונותיה לאלמנט מקודש. הם לא ניסו להשתתף בחיים הציבוריים כשווים בין שווים אלא בחרו להתבשל בדיוניהם הפנימיים, מסתפקים בתפקידם הצר בלובי ההתיישבות ובתור "משגיחי הכשרות". אך לשמור על כשרות ועל שבת אפשר גם בגלות, ומלבד זאת- על שמירתם עמלים טוב יותר הדתיים הלא ציוניים, אשר אינם נוטים חיבה כה עזה לרעיון המדינה.

היהודים החילונים, אשר נותרו ללא הנהגה רוחנית, ניסו לנקוט שוב בדרך הפעולה אשר זכתה להצלחה הצלחה אצל הציונות המסורתית- ליטול רעיון חיצוני, להתאימו למציאות הנוכחית ולהשתמש בו להרווית  הנפש הצמאה למשמעות. זוהי אותה דרך פעולה שברוב המוחץ של המקרים בהיסטוריה היהודית גרמה להשמדה פיזית או רוחנית של העם היהודי, אם לא לשתיהן, וכך הפך השלום -האמצעי- למטרה בפני עצמו.

והאליל החדש הלך וגדל, ניזון מדם קורבנות השלום ומעזרה כלכלית מצד כל אלה אשר קיום המדינה היהודית עמד  כעצם בגרונם. אפילו הרוב השקול בדעתו, המתנגד לרעיון ההתאבדותי, נאלץ לסגת כפי שקרה זה מכבר בפרשת אלטלנה, בפני הסכנה למלחמת אחים.  וכך המשיכה הרכבת הדוהרת בכיוון ההפוך לצבור תאוצה, מאבדת אט אט כל אפשרות לסטות הצידה. ככל שהיא מתקרבת אל היעדים שכבר עברנו- מהכיוון השני-  הופכות שוב לאקטואליות שאלות אשר כבר נפתרו בעבר:  הגנה על קיום המדינה, אחדות היהודים, רוב יהודי במדינת ישראל. ורק דאגה אחת נותרה- לא לפספס בדהירה את היעד שהיה לפנים תחנת המוצא- מדינה יהודית.

מדינת ישראל מגלה במצב משבר תסמונת המוכרת לפסיכולוגים- תסמונת המטרה שהושגה. רכוז כל משאבי החיים במטרה חלקית- קריירה, רווחה כלכלית, תגלית מדעית וכו'- עלולה לגרום לאחר השגת המטרה לנטיות של דיכאון ואף התאבדות לאדם שלא הצליח לרכוש מחדש פרספקטיבה רחבה.

תסמונת זו היא שגרמה לחברה הישראלית לסגת מן הגישה הציונית כי "היהודים אחראים לבטחונם שלהם" אל הסכמים עם טרוריסטים, ומכיבוש והתיישבות בארץ ישראל לעבור למסירת שטחים לידי הערבים. מציבור שאוחד ע"י הרעיון הציוני הפכנו לציבור מסוכסך על רקע דת, מוצא, ומעמדות סוציו-אקונומיים.

במהלך עשרת השנים   אשר חלפו מיום חתימת הסכם אוסלו, הכירו גם בציבור הימני וגם בשמאל בכך שלא תתכן אוטונמיה ערבית בשטחי יש"ע. לא תחת רשות פלשתינאית בהנהגת הראיס, ולא במסגרת מדינה פלשתינאית.   אפילו בשוליים השמאליים ביותר ברור זה מכבר כי בין הים לירדן יכולה להתקיים רק מדינה אחת. השמאל הקיצוני מעלה עתה על דגלו את חלומם של מספר ציונים מתחילת המאה הקודמת אודות מדינה דו-לאומית, כאילו שהשנים שחלפו מאז לא הבהירו באופו חד משמעי: המדינה יכולה להתקיים כערבית בלבד או כיהודית בלבד. כיום קיימת עדיין מדינה יהודית, אך היא על גבול ההשמדה. במלחמה מתישה זו  על קיום העם היהודי, אשר אותה יזמו היהודים בעצמם כאשר העבירו לידי הטרוריסטים נשק ושליטה, אדמה ומים, לא מצליחים היהודים למצוא לא משמעות ולא מטרה. ולכן, לא יוכלו לנצח בה. יש לנו היום צבא המצוייד במיטב הטכנולוגיה המודרנית, אך אין לנו הכוח הנפשי ההכרחי בשביל לנצח ולשרוד. עלינו להשיג מחדש כוח זה ע"י כך שנענה על השאלה: לשם מה, או שנתייצב מחדש בפני בעיית הקיום הפיזי.

  העם היהודי ישרוד, אך באיזה מחיר? זה תלוי בנו, ורק בנו.

 

סרט מנהיגות יהודית

 

אם תרצו

התוכנית המדינית

 

 

תרומות

 


ניתן לשלוח צ'ק לפקודת "מנהיגות יהודית" לת.ד. 21, גינות שומרון 44853

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613