הסכם ג'נבה, דמוקרטיה, ושטויות אחרות

הסכם ג'נבה אינו מעלה ואינו מוריד. לא! אינני מזלזל כלל ועיקר בכוחם של הבליזרים מאוסלו, הם כבר הוכיחו את יכולתם לשנות סדרי בראשית ממצבים שנראו בלתי אפשריים. אולם כפי שמפת הדרכים לא הטרידה אותי, כך גם ג'נבה לא מטרידה אותי פשוט משום שההיסטוריה כבר עקפה מזמן את הלוחמים לשחרור הארץ – מהיהודים...

לפני עשר שנים, בימי אוסלו העליזים, זה הצליח להם. היום הרכבת נמצאת בתחנה אחרת לגמרי. לא שרון עם מפת הדרכים, ולא ביילין עם הסכם ג'נבה, אינם מסוגלים להסיג את הרכבת הזו לאחור.

ברור שמכל הרעש וההמולה הזו יצא כלום, למעט עוד כמה מיליונים ששונאי ישראל באירופה ישלשלו לכיסם של הבלייזרים הללו. לשלוח את טיוטת ההסכם לכל בית בישראל זה עניין של מיליונים רבים, וצריך כמובן משכורות עתק והוצאות ומלונות. אין כפתרון סופי לבעיית היהודים בארץ לפתיחת לבם וכיסם של האירופאים. וחוץ מזה, אור הזרקורים גם הוא משהו...

כנראה שגם הציבור מבין זאת, ולמרות נסיונותיה הבלתי נלאים של התקשורת לנפח את הבלון הזה, הציבור מסרב להתרגש. משהו בתת-המודע הקולקטיבי שלנו הבין סוף סוף, אחרי כל כך הרבה רצח וזוועה, שאכן – אין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר.

3000 ישראלים כבר ביקשו השנה לפתור סופית את הבעיה – ישר במקור – וביקשו אזרחות גרמנית.

ובכל זאת יש צד מעניין, ואפילו משעשע, בכל הפארסה הזו.

הדמויות המרכזיות בחבורה הזאת הם אנשים שלא רק שאינם מייצגים את הציבור בישראל – גם מן המעגלים הקרובים להם ביותר הם נפלטו ככלי אין חפץ בו.

ביילין, שהתמודד כזכור על מקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, הגיע בעור שיניו לעשיריה הרביעית הבלתי ריאלית. או-אז נקט ביילין (ויעל דיין שנקלעה עמו לאותה צרה) בגישה דמוקרטית אבירית וקפץ (לאחר שהפסיד!) ממפלגת העבודה למר"צ, שם שובצו לו וליעל דיין מקומות שנראו להם בטוחים יותר. כבר בנקודה זו ניתן ללמוד רבות על גישתם הדמוקרטית של החברים הללו, נאמנותם לאלה שמהם ביקשו את אמונם, יחסם לדעת הקהל וכדומה. כידוע, המהלך נכשל, ובריחת הציבור מן השמאל הותירה גם את מר"צ מצומקת כהוגן וביילין מצא עצמו מחוץ לכנסת.

אמנון ליפקין שחק ניסה את מזלו בקול תרועה רמה כמועמד לראשות הממשלה של מפלגת המרכז ( היתה פעם חיה כזו). התקשורת פמפמה אותו ללא הרף, אולם מרגע שפתח האיש את פיו וגילה את תוכנו העשיר – התפוגגה בועת הסבון הזו בלי להותיר עקבות. גם שחק, על אף המערכת המשומנת של כספים ויחסי ציבור, מצא עצמו הרחק מחוץ לבית הנבחרים.

גם הימין תרם נציגות משלו למשלחת הייצוגית בג'נבה: חברת הכנסת לשעבר נחמה רונן, שגם היא גילתה היכן מרוחה חמאת התקציבים והאהדה התקשורתית. רונן החלה את דרכה הציבורית כמקפלת מצנחים בשירות סדיר. זה חשוב, משום שזה כל מה שרפול ידע עליה כאשר שיבצה ברשימת צומת שהכניסה בהפתעה שמיניה לכנסת. אבל לרפול זה הספיק. צומת סיימה את דרכה בדרך כל מפלגות הלויין הימניות, ולקראת הבחירות האחרונות רונן הבינה ששער הכניסה לכנסת נמצא כיום בליכוד. רונן הצטרפה לליכוד, התמודדה, וכמו שאר חבריה לנציגות ג'נבה נכשלה בגדול.

עד כאן מדגם מייצג של חותמי ג'נבה, תפיסת הדמוקרטיה שלהם, והציבור הישראלי הרחב שהם מייצגים.

האם הם בוגדים? האם ניתן להעמידם למשפט?

אין ספק שח"כ שאול יהלום צודק, ועל פי החוק הישראלי היבש (והפרשנות לחוק שנתן בעבר בית המשפט העליון) ניתן להעמיד את החבורה האומללה הזו לדין בעוון בגידה – עברה שהעונש עליה הוא מוות או מאסר עולם. אולם מדובר בחוק המנותק מן המציאות הישראלית. כיום לא ניתן להיות בוגד במדינת ישראל משום שאין במי לבגוד. מדינת ישראל איבדה את תוכנה הפנימי, הן כמדינה יהודית, וממילא כמדינה בכלל. לא ניתן לבגוד במסגרת חסרת תוכן. דומה הדבר לזוג נשוי החי בנפרד, ובגלוי כל צד עם בן/בת זוג אחר. מבחינה טכנית הם נשואים. האם ניתן לכנות אותם בוגדים? מדינה המקריבה את ערכי היסוד שלה, סוחרת בקרקעות הלאום, מעדיפה את חיי האויב על חיי חייליה (רשימה מדגמית), אינה ראויה באמת להיקרא מדינה, וממילא ביילין אינו בוגד משום שאין לו במי לבגוד.

כאשר מדינת ישראל תשוב ותתכנס סביב מהות כלשהי, יחזרו המושג נאמנות ובגידה להיות משמעותיים לגביה.