|
סקיצה לסרט מנהיגות יהודית
כותרת: 'מנהיגות יהודית' –
להיות עם יהודי בארצנו!
(תמונות המקדש והעבודה, מוסיקה תואמת – המוסיקה מתחלפת למוסיקה
מאיימת, תמונת שער טיטוס, גלויות, שואה)
אחר 1878 שנה חזר העם היהודי והקים את מדינתו הריבונית בארץ ישראל.
(מלחמת העצמאות, בן גוריון מכריז על הקמת המדינה). 19 שנה אח"כ שוחררו
בחסדי ה' חבלי המולדת התנכית אליהם כמהנו לאורך הגלות (שירת רבי יהודה
הלוי ברקע – ציון תמתי. תמונות עתיקות של ירושלים קבר רחל חברון
וציורי ליליינטל).
אך ישראל, שקמה בסערת קרב, מעולם לא הגדירה בצורה חיובית את סיבת
קיומה. צילה של השואה נתן לכאורה את כל התשובות.
(דגל ארה"ב מתנופף על רגע השמים. המצלמה הולכת ומתרחקת ויורדת, עכשיו רואים שזו שגרירות ארה"ב בישראל.
תור ארוך של ישראלים ממתין לאשרת כניסה.)
מודעות בעיתונים – גרין כארד
קריין: מה יש להם לחפש פה בעצם? מה מציעה להם ההנהגה הישראלית?
בגין: נו מור וור. חיבוק עם סדאת והרס ימית.
רבין: שלום ובטחון. לחיצת היד עם ערפאת.
נתניהו: בטחון ושלום. חיבוק עם ערפאת.
ברק: שלום ובטחון. דוחף את ערפאת לוואי.
שרון: מדינה פלשתינית. יש לי בטחון בשלום של שרון. חיבוק עם אבו מאזן.
חזרה לתור בשגרירות.
הקריין שואל:
אבל שלום ביטחון יש הרבה יותר שם (דגל ארה"ב חוזר אל כל המסך) ושם
(דגל אוסטרליה, ותור בשגרירות) ושם (דגל קנדה, ושוב תור של ישראלים –
ושם ושם ושם ושם. דגלים שונים ממלאים את המסך)
אם המטרה היא למנוע שואה, לשמור על הקיום היהודי, ביטחון, שלום...
(תמונות אוטובוסים מפוצצים, בתי קפה , פיגועים...), אז מדינת ישראל
היא המקום האחרון להשיג את המטרה הזו...
מה אנחנו עושים כאן? האם יש לנו מטרה אחרת שתיתן טעם ותוכן ותכלית
לקיומנו כאן מלבד שרידות?
(תמונות ממצדה- מנהרות הכותל)
ברור שאת התוכן הלאומי שלנו עלינו לחפש ביהדות, שהיא לאומיותנו. אך
האם באמת באנו לכאן כי אנחנו יהודים, או שמא ברחנו לכאן מפני
יהדותנו...
(אתנחתא – מעבר פרק – מוסיקת רקע מתחלפת)
למעשה עוד משחר ימי הציונות פעלו בתוכה כוחות חזקים במטרה לטשטש
ולמחוק את הזהות היהודית. (צילומי פורטרט ישנים של בובר, אחד העם,
הרצל, וציטוט מדברי סופרים הוגים ואף מהרצל עצמו). לא מדינה יהודית
היתה משאת נפשה של הציונות כי אם מדינת היהודים הנורמלים...
נירמול העם היהודי וקבלתו למשפחת האומות היתה המטרה. הריבונות הלאומית
היתה האמצעי, וארץ ישראל רק כלי להשגת אותה ריבונות שתהפוך אותנו סוף
סוף לעם ככל העמים.
(תמונת כריכה ישנה של מדינת היהודים של הרצל)
"במדינת היהודים לא יהיה צורך בצבא משום שמרגע שתוקם תיפסק
האנטישמיות" . הרצל הצליח: מדינת היהודים קמה. אולם קשה לחשוב על טעות
גדולה ממשפט זה שכתב הרצל בהקדמה לספרו "מדינת היהודים". היהודים חשבו
לברוח מיהדותם ומן האנטישמיות, המצביעה עליה כאלף עדים, אל לאומיות
ישראלית חדשה, אך הערבים דואגים להזכיר להם כל הזמן את יהדותם בסיסמה
המצמררת "איטבח אל יהוד...".
איש לא ניסה לעצור ולנתח לעומקה את סיבת הטעות של הרצל, אך הטעות
הקטנה בתחילת הניווט הובילה אותנו אל המבוי הסתום שאנו נמצאים בו
כיום. נחזור אל הסיפור...
הרצחנות הערבית מאז ראשית הציונות, פרעות תרפ"ט תרצ"ו (תמונות טבח
חברון), ומעל לכל שואת יהודי אירופה – כל אלה הבהירו לציונים כי הדרך
להשגת המטרה, כלומר השגת הנורמליות, חייבת להישען על כח צבאי. היישוב
היהודי הקים כח כזה (תמונות השומר והפלמ"ח) וישראל קמה תוך הקזת דם
קשה.
מלחמת ששת הימים שינתה באחת את תחושת המצור. לכאורה המלחמה הוכיחה
באופן סופי כי את מטרת הציונות – הנירמול – ניתן להשיג רק בכח הזרוע.
"אנחנו נכניס להם עד שיתרגלו אלינו".
(השיר נאצר מחכה לרבין)
הניסיון לבנות זהות ישראלית חילונית הנשענת על עוצמה צבאית בלבד צבר
תאוצה. (מצעד צה"ל למרגלות חומות ירושלים). את מצעד צה"ל הוביל שלט
ובו נכתב: "ישראל בטח ב...צה"ל". משה דיין, ממנהיגיה הבולטים של מפלגת
העבודה ושר הביטחון המיתולוגי של מלחמת ששת הימים, אמר אז: "מוטב
שארם-א-שייח ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייח". דומה היה
שהישראליות החדשה מוכיחה עצמה, וזו רק שאלה של זמן עד שכל אומות העולם
יכירו וישלימו עימה.
מלחמת יום כיפור שברה חלום זה. (תמונות מיום כיפור). מכאן ואילך היה
ברור שלא ניתן להגיע למטרה בכוח. ארץ ישראל, שהיתה ונותרה כלי בלבד
בשרות הנירמול, קיבלה מעתה שימוש שונה. מנכס אסטרטגי שהודות לו יאלצו
להכיר בנו הפכה הארץ לסחורה עוברת לסוחר שבאמצעותה נקנה את הכרת
האומות הנכספת. בשתי הגישות – הכוחנית שלפני מלחמת יום כיפור והמסחרית
שאחריה – ארץ ישראל לא היתה המטרה אלא רק כלי להשגת ההכרה הנכספת:
הנורמליות.
(מנגינה מאיימת)
שלוש שנים אחרי המלחמה נפגש ראש ממשלת ישראל, דווקא נציג המחנה
הלאומי, עם התוקפן הראשי (תמונות סדאת מגיע לירושלים, קמפ דיויד
הראשון), חתם עמו על הסכם ולפיו ישראל מוסרת לו את כל השטח שנכבש ממנו
במלחמת ששת הימים, וכן מכירה בקיומו של עם אחר הזכאי למימוש ריבונותו
בלב ארץ התנ"ך.
עם חדש נולד בציון על ברכי הסנדק היהודי – העם הפלשתיני. באחת נמחקו
ההיסטוריה והיעוד היהודי ובמקומם נבנתה יש מאין היסטוריה חדשה לארץ
ישראל.
מכאן ואילך התגלגלו העניינים במהירות:
מרגע שנקבע העיקרון, שוב לא יכלו עוד מנהיגי המחנה הלאומי לעצור את
התביעה הבינלאומית למימושו. (שמיר ונתניהו בועידת מדריד).
השמאל הישראלי לא טמן ידו בצלחת ודאג כל העת להאצת התהליך. מרגע שנפלה
בידו ההזדמנות (רבין עולה לשלטון ונואם את נאום הניצחון) מיהר השמאל
להכשיר סופית את השרץ – הביא לישראל את רבי המרצחים הערבים, נתן בידם
את לב הארץ וסיפק להם נשק רב – הכל בתקווה שכך נזכה סוף סוף באותה
הכרה מיוחלת.
(תמונת רבין, קלינטון וערפאת). הסכם אוסלו היה גולת הכותרת ונסיון
נואש לממש את רעיון הנירמול הציוני.
(תמונות השכול שלאחר הפיגועים).
כפי שמלחמת יום כיפור ניפצה את תקוות הישראלים לנורמליות מתוך כוח, כך
ניפצו הזוועות שבאו בעקבות הסכמי אוסלו את התקוות לנורמליות באמצעות
מסירת הארץ. חלום הנורמליות – "השלום", כפי שכונה בידי מנהיגיהם –
התנפץ לרסיסים, והציבור הישראלי שקע בייאוש. התגובה הפוליטית היתה
התחזקות עצומה של הימין הישראלי (תמונת שרון נואם), ואולם ההצבעה עבור
הימין היתה למעשה בריחה מהשמאל. הימין בישראל, אף כי איננו מבקש לברוח
מזהותו היהודית, אינו מסוגל לתרגם זהות זו למדיניות ממשית. אין לימין
חלופה ממשית לדרכו של השמאל. גם הימין רואה את תכלית קיומנו כאן
כ"מקום תחת השמש" (צילום כריכת ספרו של בנימין נתניהו) וממילא נאלץ גם
הוא להתפשר עם מי שבידיו מצוי לכאורה המפתח לפשרה על אותו מקום.
(נתניהו מחבק את ערפאת). ראש המרצחים הפך מושא לחיזורם של ראשי ממשלה
בישראל (ברק דוחף את ערפאת לקמפ דיויד) במקום מטרה פשוטה לחיסול. וכי
כיצד נחסל את ראש הנחש אם הוא הסיכוי האחרון להגשמת רעיון הנורמליות
הציוני?
העם בישראל נותר כצאן ללא רועה (תמונת התורים בשגרירויות). מנהיגיו
משמאל ומימין כאחד שבויים ברעיון הנורמליות ואינם מסוגלים להגן על
חייו. התורים בשגרירויות הזרות והצעירים הרבים המחפשים את מזלם מעבר
לים מעידים יותר מכל על תחושת חוסר התוחלת. אם יש עליה לארץ היא בדרך
כלל עליית מצוקה, ולרוב לא עליה יהודית אלא הגירת זרים לכל דבר.
האם יש פתרון למצב הזה? או שמא נגזר על ישראל לקרוס אט אט אל תוך
עצמה תוך הקזת דם מתמשכת, עד שחולשתה הגוברת תפתה את אויבינו להנחית
עלינו את מכת החסד האחרונה.
האם יש כוחות בישראל המסוגלים להוביל אותה אל מחוץ למערבולת
הקץ?
(תמונות ההתנחלויות הראשונות, הרב צבי יהודה, חברון,יהודה עציון, חנן
פורת)
לא רק השאיפה לנורמליות התחזקה לאחר מלחמת ששת הימים. במקביל התעוררו
בעם גם כוחות הפוכים. הציונות הדתית הולידה מתוכה כוחות המבקשים לחזק
את הלאומיות, את התחברות העם לחבלי ארץ התנ"ך המשוחררים, ואת ההתקדמות
לקראת הגשמת הייעוד. במסירות נפש נאחזו כוחות אלה בשטחי המולדת
המשוחררים והקימו את מפעל ההתנחלות ביש"ע. המתנחלים וההתנחלויות הפכו
אבן הנגף העיקרית בפני הגשמת חזון מכירת הארץ תמורת הכרה ערבית והשגת
הנורמליות המקווה. הם מסמלים את חזרת היהדות אל ההיסטוריה – אמנם בדלת
האחורית של הציונות, כסרח עודף של הישראליות החדשה, אך אין ספק –
הדתיים ביצעו מהלך היסטורי החורג מכל גישה גלותית חוץ היסטורית,
שאיפיינה את היהדות בכל שנות הגלות. (עמוס עוז בנאום הכת האטומה
והאכזרית). שיבת היהדות להיסטוריה היא הסיבה לכך שהשנאה התהומית של
השמאל בישראל והעולם האנטישמי כולו מופנית בראש וראשונה למפעל
ההתנחלות.
אך האם יש במפעל ההתנחלות לבדו תשובה להליך הקריסה של מדינת ישראל
כיום?
(תמונת הפגנות מועצת יש"ע)
הציונות הדתית והמתנחלים אכן הולידו מתוכם את ההתנגדות הגדולה ביותר
להסכמי קמפ דיויד (ההתנגדות על גגות סיני) ובהמשך להסכמי אוסלו (עצרת
בכיכר מלכי ישראל), אולם הן תהליך ההתנחלות והן ההפגנות הרבות לא עצרו
דבר.
משהו יסודי חסר!
----------------------------------------------------------------------
(ראיון עם אחד מראשי מנהיגות יהודית)
"הציונות הדתית ומפעל ההתנחלות שהולידה הוסיפו לשאוב את הלגיטימציה
שלהם מהציונות הישנה והטובה". "הנחת היסוד היתה: הגאולה מתקדמת. מדינת
ישראל ראשית צמיחת גאולתנו איננה יכולה להיות כלי שעלול לעכב את
הגאולה, עלינו להוסיף טוב, למחות – כמובן, רק במסגרת החוק – על
הטעויות שעושה ההנהגה, והדברים כבר איכשהו יסתדרו."
(קריין):
אבל הדברים לא הסתדרו. הציבור האמוני ידע להאחז בטרשים אך לא לתרגם את
אמונתו לאידאולוגיה רלוונטית, ולשיטה סדורה שתחליף את רעיון הנירמול
של הציונית המקובלת. המהפכה האמונית, כלומר חזרת היהדות להיסטוריה,
נעצרה בש"ג של ההתנחלויות מותירה את הובלת ההסטוריה היהודית בידי
ההנהגה הישנה, מסרבת לקחת אחריות כוללת ולהציב עצמה כחלופה יסודית
להנהגת ישראל.
מי שמוחה בלבד ואיננו מציע חלופה, הופך יותר ויותר טרחן וטרדן.
המתנחלים נעשו נטל, וראש הממשלה רבין כינה אותם "פרופלורים" (רבין:
"הם לא מזיזים לי ולא יזיזו לי...".)
באותה תקופה קמה קבוצה אמונית משוחררת מכבלי הנאמנות הבלתי מסויגת
להנהגה הקיימת. את תנועת 'זו ארצנו' מאפיינת בפעם הראשונה, בניגוד
לגוש אמונים מועצת ישע ומנהיגי המתנחלים בעבר, תודעת הנהגה לאומית.
היא רואה עצמה מחויבת למדינה, אך לא בכל מחיר לכל שלטון.
פייגלין: "לכל שמאלן ברור שבמצבים מסוימים לחוק אין משמעות עבורו.
הציונות הדתית, ככל אורח החש עצמו זר, חוששת לעמת את ערכיה חזיתית עם
ערכי הציונות הנורמטיבית. עימות כזה היה מאלץ את הציונות הדתית לעמוד
– תודעתית – על רגליה שלה. זהו בעצם סינדרום האשה המוכה. היא בוכה על
בעלה, אך איננה יכולה לשבור את הכלים ואת המסגרת משום שהיא תלויה בה
נפשית. לכן נמנע הציבור הזה ממרי אזרחי. תנועת זו ארצנו שברה את
המחסום הזה, ודומה היה שנמצאה השיטה לעצירת הסכמי אוסלו."
(תמונות זו ארצנו)
"אך תהליך אוסלו, לא רק שלא נעצר אלא נמשך, והפעם בכיכובו של ראש
ממשלה שעלה לשלטון כנגד כל הסיכויים, לאחר רצח רבין, בזכות מאמץ עצום
של הציבור האמוני (תמונות ביבי טוב ליהודים)."
שוב הוכח כי השילוב של התנחלויות, הפגנות, והנהגה ימנית רגילה אין בו
חלופה אמיתית לתודעה הציונית הישנה ולקריסת מדינת ישראל שבאה
בעקבותיה.
זהו הרקע שחייב אותנו להקים את תנועת מנהיגות יהודית!
(משפטים קצרים של ראשי התנועה)
מוטי: .................................
מיכאל: ..........................
הלל: .................................
משה: ישבנו אצלי והרהרנו בנושא, כשלפתע ציפי קראה לנו: "ירו
ברבין...!!"
אפשר לומר בהחלט שבאותו לילה הוקמה תנועת מנהיגות יהודית.
אט אט הלכה האידאולוגיה האמונית והתפתחה. העלון לכתחילה החל מופץ
בעשרות אלפי עותקים. (תמונות העלון והספרים) ספרים נכתבו על ידי הוגי
דעות מראשי התנועה, אתר האינטרנט שוקק מאמרים, כנסים וחוגי בית
(התכנסויות שונות) הפיצו את המסר החדש – יש אלטרנטיבה, יש אידאולוגיה
שלאורה ובאמצעותה ניתן וצריך להתקדם, מן הנקודה שהציונות הגיעה אליה.
אין ציבור המעונין ומסוגל לממש את האידאולוגיה האמונית, מלבד הציבור
האמוני, ולכן הוא חייב לחתור להנהגת המדינה. אולם הכלי הפוליטי לחתירה
להנהגה עוד לא היה בנמצא.
ואז, בשלהי תקופת ממשלת ברק, פנו שניים ממייסדי הליכוד אל משה פיגלין.
(ראיון עם יוסף דוריאל)....................................
פייגלין: "לא זכורה לי התלבטות כה קשה כמו ההתלבטות הזו. ליכוד?!
המפלגה שמסרה את סיני, שחתמה על קמפ-דיויד?! מדוע שלא נקים מפלגה חדשה
ואיתה נרוץ להנהגת המדינה?
שתי עובדות פשוטות הכריעו לבסוף את הכף.
העובדה הראשונה היא שהליכוד הוא המפלגה המייצגת בצורה הנאמנה ביותר את
עם ישראל – לטוב ולפחות טוב. זהו המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית,
בוודאי של המחנה הלאומי שבתוכה. הליכוד הוא המייצג הגדול של הישראלים
שאינם בורחים מלאומיותם היהודית. אפשר להקים אין ספור מפלגות ושברי
מפלגות אליטיסטיות, אך כפי שהוכח אין ספור פעמים הן תמיד תשארנה
זעירות ושוליות, ובצדק, משום שאין הן מתיימרות כלל להנהיג את המחנה
הלאומי מתוכו.
העובדה השניה היא שאין למחנה הלאומי מכשיר אחר להנהגה. למי שמדבר על
הנהגת היהודים המזוהים עם לאומיותם היהודית יש מכשיר אחד בלבד לעשות
זאת – הליכוד. אם אתה מתיימר להנהיג את העם – בוא והוכח עצמך באחת
המפלגות הגדולות. שום ראש ממשלה בישראל לא יצא בעבר ממפלגה קטנה, כפי
ששום מועמד אמריקני, ויהא זה העשיר והמוצלח ביותר, לא יכול להבחר אם
לא עומדת מאחוריו אחת מהמפלגות הגדולות.
יתכן שבעתיד מבנה המשטר בארץ ישתנה מיסודו. אם זה יקרה, נבדוק כיצד
להמשיך את המהפכה האמונית, אולם עלינו להתייחס למציאות שמניח לפנינו
הבורא כיום.
מנהיגות יהודית הרימה את הכפפה ואלפי חברים אמוניים החלו להצטרף
במסגרתה לליכוד. בזכותם נמצא כיום במגרש ההנהגה הלאומית של ישראל כוח
חדש ונמרץ, כוח פוליטי חזק ומוכר – כח אמוני.
(דווחי התקשורת על מנהיגות יהודית בליכוד – הפייגלינים)
אנשי ליכוד על מנהיגות יהודית
פעילי מרכז.....
פעילי מייסדים.....
השר ישראל כץ......
השר שרנסקי.......
לתסיסה האינטלקטואלית בתנועה נוצר עכשיו המסד הפוליטי ועליו ניתן
לנסות ולהגשימה. מנהיגות יהודית הפיקה תוכנית מדינית מפורטת בשם "היום
שאחרי". התוכנית מפרטת כיצד צריכה המדינה היהודית לפעול כיום בשדה
המדיני והבטחוני. גם בתחומי החינוך, הכלכלה ושאר תחומי החיים יש
למנהיגות יהודית תוכניות ברמות פירוט שונות, והיא שוקדת על קידומן.
חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד עושה את צעדיה הראשונים לבניית מנהיגות
יהודית לישראל. מדובר בדרך חתחתים קשה ומורכבת. לא תמיד ממתינים לנו
עם זרי דפנה. ככל דרך של אמת, דרכה של מנהיגות יהודית מעוררת התנגדות
קשה של השמאל הישראלי ושל ממסדי המפלגות הישנים כאחד. (קטעים מישיבת
הבגצ שפסלה את פייגלין מהכנסת). גם בתוך הליכוד עושים מנגנוני המפלגה
הישנים הכל כדי לנער מעליהם את הגוף הרעיוני החדש. זה טבעי, והיה צפוי
מראש. (נעמי חזן קוראת לפסול את פייגלין). התנגדותם של גורמים אלה
מעידה על כך שאנו בדרך הנכונה. אנו מחברים חזון שמימי עם פעילות
פוליטית קשה, מתסכלת, ועתירת שאלות על כל צעד ושעל. לא לכל השאלות יש
לנו תשובות, פעמים רבות אנו פועלים בדרך של ניסוי וטעיה, מלקקים את
פצעינו וממשיכים. מנהיגות יהודית הולכת וגדלה (תמונות הכנס האחרון).
אין מדובר עוד בעוד תנועת מחאה או במפלגה ימנית או דתית נוספת, אלא
בתנועת המונים אמונית, המשלבת פעילות חוץ פרלמנטרית ותסיסה
אינטלקטואלית עם התקדמות עיקשת במסגרת מפלגת ההנהגה הלאומית. שילוב זה
הוכח כבעל השפעה רבה (תמונות ועידת המשרוקיות).
*
חשוב לזכור: למרות חשיבותה, לא יכולת ההשפעה היא שהביאה אותנו אל
מפלגת השלטון. אנו חותרים להנהגת ישראל כדי להציל את המדינה מעצמה.
מדינת ישראל של היום איבדה את לוז קיומה ומאיימת עליה סכנת קריסה
פנימית וכליה.
ברור לנו שאם לא נקים מדינה יהודית לא תהיה לבנינו מדינה כלל! וברור
לנו שלשם כך עלינו להשליך את רעיון הנירמול היהודי ולאמץ תחתיו את
רעיון המדינה היהודית האמיתית. לשם כך עלינו להקים הנהגה שתוביל את עם
ישראל לאורם של ערכיו ההיסטוריים. לא אל הנורמליות הבלתי ניתנת להשגה
ולמרחץ דמים חסר תוחלת, אלא אל הגשמת יעודו של עם ישראל: בניית חברת
מופת יהודית ברחבי ארץ ישראל (שוב תמונות בית המקדש ומוסיקה תואמת).
חברה המתקדמת, מתוך הקשבה ושיתוף פעולה מלא בין כל חלקיה, לאור תורת
ישראל. חברה המשמשת דוגמה ומופת לעולם כולו ומקדמת את החברה האנושית
לקראת הגשמת היעד הנכסף – לתקן עולם במלכות ש-די.
(תמונת בית המקדש)
סוף
|
