ההזדמנות שהוחמצה ולכן, לצערנו, תחזור

הרב דודי שפיץ

קשה היה לא לחוש כאב עמוק, נוכח התהליך שקדם לאישור הממשלה לעסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה.  בכל החלטה הייתה ממשלת ישראל יוצאת חבולה. ההחלטה שהתקבלה, יוצרת תחושה לפחות אצל משפחת ארד כי רון, נווט חיל האוויר, נעזב לנפשו בידי מי שמחזיק בו באשר הוא. לעומת זאת  אם הייתה נופלת החלטה לא לאשר את העסקה, הפרשנות לכך הייתה הזנחתם של אלחנן טננבאום וחטופי צה"ל בידי רוצחי חיזבאללה. נורא במיוחד היה המחזה בו עומדים אלה מול אלה בהפגנות ובשתדלנויות אחרות לצורך חילוצם של יקיריהם.

כיצד הגענו למצב ביש זה, ואיך אפשר היה להימנע ממנו?

כדי לענות לשאלה זו צריך לבדוק בשורשי התודעה, שהביאה להקמת המדינה. דור המייסדים פעל מתוך תחושה של צורך להקים לעם היהודי מקלט מפני רודפיו, אומות העולם. היהודי הגלותי נתפס בעיניהם כחסר מגן ונטול כבוד לאומי של ממש. לכן, הקמת הבית הלאומי לעם היהודי נעשתה, תוך הפנית עורף למסורת היהודית רבת השנים ולספרות הענפה, שהתפתחה לפני ובמהלך שנות הגלות הארוכות. הרגשתם של האבות המייסדים הייתה של יצירת יהודי חדש, גאה ובוטח בכוחו שאינו נזקק לעזרה מבחוץ להגנתו.

כאשר אנו נקלעים למצב קשה זה בו עלינו להגיע לעסקה עם המרים, שבאויבינו כדי לחלץ את בנינו משבים, הנושאים ונותנים נעזרים בתודעה הישראלית הבוטחת ביצירתה בת עשרות, אולי מאה, שנות ציונות ותו לא, כיון שזאת התשתית עליה הם התחנכו. במצב זה, הבסיס המוסרי על פיו הם פועלים מכיל רעיונות כמו האיסור להשאיר את אנשינו בידי אויבינו והחיוב לעשות הכל כדי להציל חיים באשר הם ועוד הגיגים שונים, שאינם דווקא פרי ההיסטוריה היהודית בת אלפי השנים עם כל חשיבותם.  המשנה במסכת גיטין הקובעת "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" ויכולה להוות סיוע ממשי למקבלי ההחלטה בנושא כאוב זה אינה יכולה להוות משען מוסרי להחלטה קשה כל כך בהיותה משויכת בעיני הישראלים לאותה מסורת, שנעזבה בהקמת המדינה ויצירתו של הישראלי החדש. כך שרי הממשלה נותרים חסרי מענה מול תחינות בני המשפחות של מי מהשבוים בדילמה , שהגיעה לשולחנם.

אילו הייתה הממשלה פועלת מתוך תודעה יהודית  ומתבססת על מקורותינו דוגמת המשנה במסכת גיטין, דלעיל, הייתה מודיעה בכך קבל עולם ומלואו, שמדינת ישראל אינה נסחטת ע"י כל פורע מזדמן וגם לשחרור אנשינו עם כל הרצון לראותם בחיק משפחותיהם יש "תעריף" מכסימום חרף דמעות יקיריהם, כיון שהשיקול הוא לא רק הכאב האישי אלא גם "תיקון העולם". מטען ערכי זה היה בו גם כדי לעמוד בלחץ משפחות השבויים לראות בשוב בניהם לגבולם ומבהיר את החשיבות בעמידה לאומית איתנה גם במציאות קשה זו.

מצב זה היה גם נקלט היטב אצל אויבינו וגורם לירידה משמעותית במוטיבציה שלהם לחטוף את אנשינו וכמובן להפחתה בדרישותיהם במקרים בהם חלילה נופל בידיהם חיל או אזרח.

תועלת חשובה נוספת הייתה צומחת מהחלטה ממשלתית על פי מקורותינו, כאשר היו נפתחות עיני כולם לראות, שהיהדות וערכיה נותנים מענה גם לשאלות יומיומיות הנוגעות להנהגת המדינה ויתכן שהיה מתפתח תהליך של מעבר להנהגה יהודית אמיתית למדינת ישראל המודרנית.

דא עקא, לא כך הוחלט בממשלת ישראל. לכן, סביר להניח, שבמנגנוני הרשע של החיזבאללה כבר מתכננים את הפעם הבאה והלוואי שעד אז תקום למדינת ישראל הנהגה כזו, שתתבסס על יהדותה וערכיה ותנווט את ספינתנו לחוף מבטחים גם במצבים קשים כאלו.