בכוח הרוח

רשמים מכנס "מנהיגות יהודית" כסלו תשס"ד

אוהד קמין

מי שנכח בכנס חטיבת "מנהיגות יהודית" בליכוד, שהתקיים בבנייני האומה בתחילת כסלו תשס"ד לא ישכח את החוייה: בכנס זה הדגימה התנועה את האלטרנטיבה לשלטון הקיים במדינת ישראל הלכה למעשה.

האלטרנטיבה, כפי שהוצגה על ידי "מנהיגות יהודית" בערב זה, היתה קודם כל פוליטיקה אחרת, חדשה, המבוססת על כוח הרוח, בניגוד לפוליטיקה הקיימת, שביסודה אלימות, המייצגת סגידה לחומר. מה שחשת בכנס תנועת "מנהיגות" היו כבוד, חופש - ואחדות. בכך שהצליחה לבטא ערכים אלה, הציגה עצמה "מנהיגות" כתנועה מיוחדת במינה בנוף התנועות הפוליטיות בתולדות ישראל החדשה: תנועה רוחנית אמיתית, מציאותית, המבטאת, במונחים יהודיים, את סולם יעקב, שרגליו מונחות באופן מוצק על קרקע המציאות, בעוד ראשו נוגע בשמיים.

העיקרון של סולם יעקב – הקשר בין קרקע המציאות לבין הרעיונות המופשטים (ובמקרה זה כמובן אלה של תורת ישראל) – בא לידי ביטוי בתכנית הערב כולו, ובמיוחד בכך שמחד היו הדוברים ונושאיהם שונים זה מזה אך, מאידך, הם חברו כולם, כפסיפס מעשה-חושב להרמוניה מציאותית אחת, נדירה בעצמתה. זו הראתה עד כמה מקיפה ועמוקה תפישתה של "מנהיגות יהודית" ולכן, עד כמה מתאימה היא באמת להיות מייצגת העתיד של החברה הישראלית, כדלהלן:

משה קינן, אביו של אביהו הי"ד, חייל צה"ל, נשא דברים בגנות המוסריות הלקויה שמופעלת על ידי מערכת הביטחון (ואשר קטלה את בנו); אלישבע פדרמן תיארה – בשילוב צילומיו של אדיר זיק (שגם הנחה את הערב) – את הסבל העובר על בעלה הכלוא על ידי השב"כ בלא עוול בכפו; הרבנים דב ליאור ושמואל אליהו, הציגו, בין היתר, את ההיבטים התורניים הנוגעים לעימות עם ערביי ישראל מחד ולסוגיית בית המקדש מאידך; מוטי קרפל, ממנהיגי התנועה וקובעי האסטרטגיה שלה, התייחס למושגי היסוד שלה ולתכליותיה. משה פייגלין, מועמד התנועה לראשות הממשלה, סקר את הדרך שעשתה "מנהיגות יהודית" מאז הפגנות "זו ארצנו" ועד להישגים האחרונים במסגרת תנועת הליכוד, כשהוא מסכם בהצגת תכניותיה לעתיד – וכך נפרשה למול הקהל מסכת רבת הוד של תלכיד מורכב אשר בו יכול היה כל אחד מהמשתתפים למצוא את ה"מאין באנו ולאן אנו הולכים" - את השילוב בין הרעיונות שביסוד התנועה ויישומיה המעשיים – את הפילוסופיה המופשטת שלה, את יישומיה הפוליטיים ואת התאמתה להלכה היהודית.

(ולא הזכרנו כלל גם את דבריהם המרגשים של יו"ר "מנהיגות" מיכאל פואה, את דברי השרים ישראל כץ ונתן שרנסקי, ואת השר צחי הנגבי והח"כים גילה גמליאל ואיוב קרא , אשר כיבדו בנוכחותם את האירוע, והצהירו בכך על החשיבות שהם מייחסים לתנועתנו – או את דבריו המרגשים של יו"ר הועד לשחרור יונתן פולארד בענינו של השבוי היהודי בארה"ב). 

בתמצית ניתן לומר כי בכנס ייחודי זה הודגמה אחדות הרוח והחומר של "מנהיגות" – ויחד עם זאת, האומץ, הנדיר כל-כך בציבוריות הישראלית העכשווית, להציב על הבמה הצהרות הנוגעות בנושאים רגישים, השנויים במלכודת, כדי לפתוח אותן לדיון ציבורי חסר פשרות.

בכך שהצליחה לכנס במקום אחד תצוגה מרשימה ומגוונת כל-כך של ערכים, זכתה "מנהיגות יהודית" ליצור בצורה ספונטנית ובלתי מתוכננת במודע גם ערך מוסף נוסף, חשוב ביותר: את דמות האלטרנטיבה לכל התייחסות פוליטית אחרת הקיימת היום בחברה הישראלית; בזמן שכל תנועה פוליטית קיימת מתייחסת לחלק מתמונת המציאות של ישראל ומוותרת במודע על נתחי מציאות נכבדים לתנועות אחרות, מציגה "מנהיגות יהודית" (ומדגימה הלכה למעשה) מצע של תפישת הקשר מלא. הקשר זה, כמו התפישה האלוקית אל מול האלילית, איננו מותיר נושא שאיננו בטיפולו: מול תנועות המתכנסות בד' האמות של הגדרתן העצמית כדתיות, או תנועות הרואות את עצמן כ"חילוניות" בלבד ועוסקות ב"עניני החומר", מציגה "מנהיגות יהודית" השקפת עולם כוללת ומלאה המבריחה שמיים וארץ: היא עוסקת בהיקף המלא של תכלית הקיום היהודי והאנושי כיחידים, כעם, כחברה וכמהות רוחנית, כיאה למי שמתכנן לתקן עולם במלכות שדי במסגרת תקומת ישראל העתידית.

ובנוסף לתכנים החשובים, הערכיים ורבי הכוח שטופלו בערב זה מעל הבמה – תכנים שכל אחד מהם ראוי היה שיהיה לו ערב דיון (או סמינר) מיוחד משלו - היתה בכנס הזה גם תחושת נוכחות ברורה של ערך כללי, מופשט, של גישה פוליטית חדשה, של רוח אחרת, נועזת וחפשית, של כבוד הדדי וקשר אמיץ בין בני אדם.

כל מי שהשתתף בכנס חש כי זו לא היתה התכנסות פוליטית ישראלית רגילה: במקום שאיפה להתנצחות חיצונית, שררו באולם שאיפה והזמנה לפעולה חברתית משותפת. במקום ריב ומדון, ביטוייה של האלימות השגורה, הפיסית והמילולית, המאפיינת את משתתפי הכינוסים הפוליטיים הרגילים בישראל, היתה ההתכנסות של מנהיגות יהודית דוגמה ומופת לשאיפה לאיחוד הלבבות ולתיקון – אותו תיקון מתמיד שצריך להיות לוז הפוליטיקה של מי ששואף לתקן עולם במלכות שדי. במקום מפגני הכוח והכוחות שכנגד, הצעקות, המהומה והרעש האופייניים כל-כך לכנסים פוליטיים אחרים, הציגה "מנהיגות יהודית" מפגן של כוח מסוג אחר לגמרי, כוח חזק הרבה יותר מכל צורה של אלימות וכפיה: כוח הרוח (*).

בכך נתנה דוגמה אמיתית, מוחשית ורבת עצמה לפוליטיקה העתידית של ישראל – פוליטיקה של הידברות במקום פוליטיקה של אלימות.

בהקשר זה, מרתק לעמוד על הערך הסמלי-חינוכי שהיה להבדל בין כנס זה להתכנסות מרכז הליכוד שנערכה לפני מספר חדשים באולם הגדול, המפואר, של בניני האומה, התכנסות אשר זכתה לתואר "ועידת המשרוקיות"; בועידה ההיא הראו חברי "מנהיגות" את כוחם במלחמה נגד הבוז, הזלזול וסתימת הפיות של חברי מרכז הליכוד שהופעלו על ידי ראש הממשלה שרון. לעומת זאת, בערב הכינוס הנוכחי, הם הדגימו את האלטרנטיבה: הקשבה, כבוד הדדי ושאיפה לשיתוף פעולה ואחדות בין חבריה של תנועה. כך הראתה "מנהיגות יהודית" כי כוחה רב לא רק ב"נגד" אלא גם ב"בעד"...

כל המשתתפים בכנס חשו בנוכחות כוחה של הרוח, רוחם של בני אדם, אשר חוברים כדי לקדם ערכים משותפים מתוך בחירה חופשית. האנרגיה החיובית מילאה את הכל, כשהיא באה לידי ביטוי בתחושה של שמחה. איש מהנוכחים בכנס לא ישכח את חויית האחדות הספונטנית, הבלתי מתוכננת, אשר באה לידי ביטוי בכך שלפתע פתאום, כאילו נחה רוח קודש של שמחה טהורה על המשתתפים, פצחו רבים במחול.

על רקע העובדה שעל הבמה נשמעו, בין היתר, תיאורים קשים של סבל אנושי וביקורת חמורה על הממשל, היתה למחול לא מתוכנן זה משמעות סמלית, יהודית ביותר: הדגמה חיה של כוחו ההיולי של היהודי, המפיק את התקווה לעתיד מתחלואי ההווה, והמצליח להדליק להבת אור של השראה באפלת החושך המייסר. בעיני, סימל מחול חי זה את רוחה של מנהיגות יהודית אמיתית, אשר מצליחה לנהל מהלך שבו יוצאת היהדות בישראל, זמן קצר לפני חג האורים, מחושך לאור. במובן זה, מביאה "מנהיגות יהודית" לעם היושב בציון בשורה של טרנספורמציה וטרנסמוטציה, של מעבר התפתחות טבעי, ברוח הגותו של קרפל - ממצב של גולם (הגלות) דרך שלב חייו של זחל (הציונות) ועד פרפר החירות המפואר של היהדות העתידית, הנושא בכנפיו את הגאולה – את בשורת שליחותו האוניברסלית של עם ישראל, בשורה חדשה-עתיקה של תיקון עולם.

בליל הכנס, בשעה 10 בלילה – למעלה משלוש שעות לאחר תחילתו – שררה באולם המלא מפה לפה דומיה גמורה – דומיה של האזנה דרוכה לדברים שנישאו מעל הבמה. ההקשבה היא תכונה אנושית חיובית המייצגת במיוחד את לב מהותו של היהודי, שהוא התלמיד הנצחי,  השואף תמיד להתחזקות רוחנית מתמדת. עצם השתתפותה של הקשבה מסוג זה באירוע פוליטי, היא הוכחה חיה להצלחתה של תנועת "מנהיגות" לייבא ערכים חשובים מן היהדות אל העולם הפוליטי הישראלי, הוכחה לאיכות האנושית הסגולית של חבריה – וגם ביטוי של כוח הרוח שבה.

אין ספק שתוצאת הכנס היתה חוייה רוחנית מפעימה, אשר הרטיטה את לבבות המשתתפים, חיזקה אותם  וגרמה להם, לחוש זקופים, גאים ושמחים הן על שלקחו חלק באירוע חשוב זה והן על התרומה שהם תורמים, כל אחד לפי יכולתו, לבניית עתיד מפואר לעמנו. תוצאת הכנס היתה גם, במובן אחר, הדגמה של הרווחים הישירים שיכול כל אחד מאיתנו להפיק למען אושרו ואושר הקרובים אליו לא רק בעתיד הרחוק, המופשט והמעורפל משהו, אלא גם כאן ועכשיו, על ידי פעולותינו. אחרי הכנס הזה, אין ספק בלב כי גם אם לא עלינו המלאכה לגמור, יכולים אנו כבר היום ליהנות מפרותיה.

(*)בכך נוסף נדבך נוסף, מעניין במיוחד, להישג שביטא הכנס, והוא היותו ההכחשה המעשית לשם הרע שמנסים כל העת גורמים פוליטיים מתנגדים להוציא לתנועה החל מימי הפגנות של "זו ארצנו", שהוקמה על ידי מייסדיה; מול הנסיונות להציג את "מנהיגות יהודית" כתנועה אלימה וכך לערער את הלגיטימיות שלה, הדגימה תנועה זו בכנס הנוכחי את ההיפך הגמור: את התרבות הפוליטית החיובית האמיתית של הידברות אנושית נטולת כפיה. כמה סמלית, בהקשר זה, העובדה שלאולם ההתכנסות, שאירח גם מספר חברי כנסת וממשלה שכיבדו בנוכחותם את האירוע, לא הגיע ראש המפלגה, שחטיבת "מנהיגות יהודית" היא חלק ממנה, אריאל שרון: דווקא שרון, שהוא היום מנהיג הליכוד הרשמי, עוסק בהדגמת ההיבטים השליליים של הפוליטיקה הישראלית ובראשם אי ההידברות – הוא כופה את דעתו על הרוב המוחלט של חברי הליכוד על ידי החלטות ומהלכים המנוגדים לחוקת התנועה ולעקרונותיה ולמעשה עוסק בסתימת פיותיהם של המתנגדים לו בתנועה ובראשם, כמובן, "מנהיגות יהודית" (שאת העומד בראשה הוא מנסה לדחוק מחוצה לה באמצעות מהלך פנימי). מול שרון הדגימה "מנהיגות" כי לא רק בדעותיה ובעמדותיה היא מנוגדת לו אלא גם בגישה היסודית שלה לפוליטיקה – גישה של כבוד הדדי, החסרה לנו כל-כך בחיי המדיניות.