כ"א בחשון, תשס"ד

למות או לכבוש את ההר

הלל ויס

כי אין דרך לשוב עוד לבנך.

ואת ירושלים, שפעם הרים על כתפיו, לא בידיו יורידנה!

כי רק המשיח יקח משאו בטור מלכא.

או יפול לתוך בור, המותך בבשרו כאבץ לתוך לוע—

                                                                אצ"ג, ספר הקטרוג והאמונה, כרך ג' עמ' 63

יחסו המגומגם של העם היהודי אל הר הבית מוליכו אל תהום האובדן. מסמך זנבה הבא לזנב בעם ישראל, היגע והלא ירא אלוקים, מכרסם כרסום נוסף בעמדות שעליהן הגן בקושי רב ובמאמצים עליונים אהוד ברק כדי שלא למסור את הריבונות המלאה בהר הבית לאויב. 

בסעיף 6 – ירושלים ביוזמת ז'נבה מופיע: "בתום תקופת הנסיגה המפורטת [..] מדינת פלשתין תכריז ריבונות על המתחם".  זהו המהלך שאנו מתפללים כי לא יהיה לעולם, אך אם אכן יתרחש, הוא יחשוף התמוטטות נפשית מוחלטת של התקווה לתחייה הלאומית, ואמנם זו  התמוטטות הצפויה מעצם המילכוד הציוני כמילכוד המתרגם את נצח ישראל ליחסיות היסטורית, כלומר לתפיסה החילונית לפיה  ישראל היא אולי תרבות אך לא  מהות. לפי תפיסה שכזו הר הבית יכול להיות בכל מקום חוץ מהר הבית עצמו. בדומה לתפיסה הטריטוריאליסטית בימות הקונגרס השלישי

המהות כמובן הרי שייכת לאיסלם, לערבים ובפרט לפלשתינים ואילו האינות היא נחלת היהודים שהצליחו להתכחש באופן טראגי לכל מה שהגויים ציפו מהם בתוככי תוכם.  היהודי הפך למאשר ומלבה האנטישמיות בתור מקולל נצחי במקום שתהיה ברכת הא-ל עליו.

מאמר זה בא להאיר משהו מתולדות תסביך הר הבית וגלגוליו בשנים האחרונות.

בתערוכת המקדש  המתקיימת כעת , סתו תשס"ד, במוזיאון ישראל נע ציר התצוגה ממקדשי – קֶדם באור כשדים,  דרך המקדש בירושלים בימי הבית הראשון והבית השני  אל המקדש החילוני, הוא המקדש הציוני. כדוגמה בולטת נזכר חזונו של בוריס ש"ץ מייסד בצלאל,  המצוטט על ידי אוצרי התערוכה: "במקדש מקננת נשמת עם ישראל!" על הר הבית רואה ש"ץ בחזונו " בית נכאת לאמנות ישראל וחכמתו. שם תשכון רוח ה', אשר נתן בנו אלוהים." [שץ, ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ, 1918] קדם לבוריס ש"ץ חזונו של תיאודור הרצל, המשתקף בסיפורו האוטופי אלטנוילנד [ 1898] בו הוא מתאר בין השאר את קסם  השירה בבית המקדש שלעתיד לבוא, כנראה כאחד מבתי האופרה שחווה בוינה או בפאריס.

אוצרי התערוכה חותמים דבריהם במסקנה: " כך קיבל רעיון המקדש ביסוס חדש והפך מחזון דתי לסמל היצירה העברית המקורית שהתגלם במבני ציבור,  כדוגמת הגימנסיה הרצליה". האוצרים מציינים  גם את קרית הממשלה, הכנסת, בית המשפט העליון, בנק ישראל. אפשר שהקורא חש בקול ענות החלושה ובטון האירוני המשווה את הגימנסיה הרצליה  לבית המקדש.  כך גם בכניסה לגמנסיה אוהל שם ברמת גן מופיע הציטוט "עוד אבנך ונבנית" [אהל שם]  בשירו של  חיים נחמן ביאליק על סף בית המדרש. גרעינו של הביטוי הוא בפסוק מנבואת ירמיהו לג,ג   ואילו ביאליק רק שזר עליו את הביטוי הקשור במקדש אל נעוריו, בית המדרש  שחרב.   הנה מתגלה הכשל הפנימי המבונה בתוך הרטוריקה הציונית ובתוך עולמה הפנימי. בשעות המבחן הקשות העומדות בפנינו, הציונות. כלומר עם ישראל ייאלץ להתבצר במקורותיו הראשוניים, מקורות היהדות ואפילו בעל כורחו של העם, אחרת ייסוג מחפירות חייו, כפי שנסוג בחפירות הר הבית שבאו להוכיח קבל עולם כי עם ישראל מחל על כבודו וכבוד ריבונו כביכול בגין שלום הכזב ובאמת מפני שלא חפץ יותר לאחוז ביהדותו, להחזיק בקרנות המזבח של עם הבחירה, להוכיח לעולם כלשון א"ב יהושע בספרו מר מאני, "היינו פעם יהודים אבל שכחנו מזה."  שוב לא יתאפשר התרגום הפשטני של רעיון "המרכז הרוחני", רעיונו של אחד העם, למוסדות המדינה כדוגמת הכנסת, הסוכנות, האוניברסיטאות, ובית המשפט העליון שהפכו בשנים האחרונות בעיקר לסוכני ההתבוללות המרכזיים של העם היהודי מתוך צידוק של תפיסה דמוקרטית מעוקמת שחרתה שוויון מהות מלא בין יהודים לערבים ובראש ובראשונה מתוך המטרה   שלא להיות יהודים, אלא ישראלים החותרים למדינת כל אזרחיה.  מהלך זה הוא המהלך המלבה אנטישמיות יותר מכל השנאה הגויית שהיא בעיקר תוצאת ההתכחשות היהודית. לא יהיה ניתן למתוח יותר את דילול הרוח היהודית שתאלץ בעל כורחה להתכנס אל עצמה אם יהיה ברצונה להמשיך ולחיות.

המשבר הלאומי הרוחני, משבר היעוד והמטרה הפוקד את העם היהודי, לפחות מאז הסכמי אוסלו חשף את  גבולות הסמלים הציוניים המאויימים מכיוונים אחדים.  האחד היא האיום  הפוסט-ציוני, הרואה בכל הסמלים הציוניים סמלים לאומניים מזויפים, הבאים לבנות עם באופן מלאכותי.   לפי הלוך הרוח הזה, יש להפריט את העם היהודי שאינו לגיטימי ואינו קיים למעשה ליושבי כל הארץ, לאזרחיה ולהיפרד ממדינת היהודים, שגרעין ליבה הוא לעולם הר הבית.  ניתן לציין לזכותו של מסמך זנבה שהוא אינו בוחר בדרך הזו, דרך מדינת כל אזרחיה, אבל תוצאותיו אם יתגשם תהיינה זהות. כי כל עוד הר הבית  אפילו הוא מוטל בספק  בידינו, עדיין התקווה והכבוד הלאומיים נאחזים בו ורמץ שלהבת הגאולה עדיין עומם, ואילו שמיטתו של הר הבית היא התפרקות חמורה ממצבנו בגלות בת האלפיים שאליה אין דרך לחזור. הגלות צוינה בסמלי הכיבוש של רומי כדמות יהודה השבויה וכדמותו של היהודי הנודד במיתולוגיה הנוצרית. אין דרך חזרה   וזאת על  אף עשרות אלפי הדרכונים האירופאיים שהיהודים דכאן מוציאים לעצמם במדינת ישראל הדועכת כתעודות ביטוח של אופציית הפליטות.  המציאות האכזרית לא תותיר לנו זמן רב להיות מוטלים בספק. היא עושה הכל כדי לקרוע אותנו מן ההר. ארצות הברית והרוסים יחד עם האירופאים מפרשים את מפת הדרכים ללא כל ההסתייגויות של מדינת ישראל ולפיכך לא נותר אלא למות או לכבוש את ההר, כיבוש אחרון וסופי.  להופיע בעולם לעיני כל –חי כיהודים ריבוניים הממשים את בעלותם על הר הבית, ירושלים וארץ ישראל.

כרגיל, האיום אינו רק מצד הלחץ הפוסט-ציוני להיפטר מתוצאות מלחמת ששת הימים ובראש ובראשונה מהר הבית, אלא גם מן הצד  הלכאורה הפוך.   מאז ומתמיד הייתה קיימת ההתנגדות החרדית ובמידה מופחתת של הציונית הדתית למגמות החילון הציוניות.

היהדות החרדית-דתית הרשמית פיתחה לה מנגנוני ייראה מן המעורבות ההיסטורית.. כך בשלב הראשון של הציונות וכך בגל החדש מאז ששת הימים לגבי הר הבית. היהדות האורתודכסית הרשמית לרבות הציונית דתית, הרחיקה עצמה מהר הבית בנימוקים פסאודו- הלכתיים כדי שלא להעמיד את אמונתה למבחן הכרעה. המקדש יירד מן השמים טוען הרב אליהו על פי רש"י ועל פי הזוהר. יש להשאיר משהו גם למשיח טוען הרב אבינר. [ תשובות מוחצות ואקטואליות מדי לעמדתם ואף אינטלקטואליות יש למצוא בספרו של הרב ישכר טיכטל הי"ד, אם הבנים שמחה בפרק "מקדש השם כוננו ידיך".

הוא הרב שהביע בעיצומה של השואה את חרטת התכחשותו לתחייה הלאומית במהלכה הציוני]  וכשמראים לפוסקי ההלכה הרשמיים אין סוף מקורות מן המשנה, הגמרא, הפוסקים והתנהגות של יהודים בפועל שביקרו בהר הבית ואף קיימו בו בית מדרש במשך מאות שנים על פי עדויות שאינן ניתנות להכחשה, הם משננים לעצמם ולציבור "רק לא הר הבית" מפני שאיננו יודעים היכן בדיוק עמד המקדש ואנו עשויים להכשל באיסור כרת.  לא כך נהג עזרא הסופר אשר בתחילת ימי הבית הראשון כשעמד במציאות דומה, מציאות שממנה נוחה ירושלים להיכבש, שינה את גבולותיה של ירושלים וגבולותיו ההלכתיים של הר הבית אף על פי שלא היו לו הכלים לעשות זאת.  עמדתה של היהדות החרדית דתית הרשמית, להוציא כמה עשרות רבנים דתיים וחרדים,בעיקר מרבני יש"ע שאינם מקבלים עמדה זו והעולים להר הבית¹, הפקירה למעשה את ההר לאויב ועודדה את שונאי ציון להיאחז בהשתמטותה ולהביא ממנה ראיות לגבי חוסר הרלבנטיות של הר הבית ליהודים בזמן הזה.   אחד מן הרבנים הראשיים הקודמים טען שאין לנו כל כוונה להקים את המקדש בדור הזה וממילא השתמע מדבריו, תעשו עמנו חסד אם תקחו מאתנו את החובה הלא נעימה הזו, מזכרת העוון, לפיה אנו נמנעים מחובתנו הבסיסית לחתור להקמת המקדש. ההתנכרות של היהדות חרדית -דתית ברובה אינה פחות מסוכנת לקיומו של העם מההתנכרות הפוסט ציונית. בין שני הזרמים ובצבתותיהם אובד ההר, אובדת המדינה וסכנת ההשמדה המוחלטת רובצת לפתחנו. כל זאת ראה המשורר אורי צבי גרינברג ביום שבו הוחזרו מפתחות ההר לידי האויב ואף עשרים שנה קודם לכן בשירו "ישראל בלי ההר" 1947 : " ישראל בלי ההר הוא – לא ישראל"   כרך ז עמ' 101 .

הבנת עומק המלחמה הזו, מפנים ומאחור, מבית ומחוץ  חייבת להעמיק את המודעות –העצמית של  הציונות לחובת המהפכה בתפיסותיה הלאומיות.  במדויק יותר זו הציונות שתופסת את עצמה לפעמים כחילונית ולפעמים כנושאת כלל המסורת ההיסטורית של עם ישראל,  חייבת לחשוף את העובדה כי הציונות במהותה הייתה אך תחפושת לתנועה משיחית-שבתאית-חילונית אבל בגרעינה היא תנועת תחייה של אמת שתחשף. "אנחנו –הדור העולה. וזונחי הר המור. הנם בני דור החולף עם שלכת ניבם" אצ"ג, בשיר "במוצאי שלום רינה" ז, 55 . הכיוון הצפוי שאליו יכול לפנות הציוני החילוני לשעבר היא הציונות הנבואית   של אורי צבי גרינברג, היא הציונות המשיחית העמוקה ועליה  בעיקר מוסב המאמר. ציונות זו, יהדות זו, חייבת להיות מודעת לאחריותה וליכולתה בהקשר הנוכחי. האם להמשיך ולהיגרר עם השינויים מרוקני התוכן או להתחסם ולהתחסן לנוכח המשבר ולהעפיל בקדושה אל ההר. 

לפי סקרים המתפרסמים לאחרונה, שליש מהציבור היהודי מוכן לוותר על הר הבית,  בערך כמו החלק שמוכן לקבל את הסכמי זנבה על אתר, שאינם שונים במהותם ממפת הדרכים או כל הסכם אחר שנחתם מאז מלחמת יום הכיפורים. אמנם, נוהגים דוחי הקץ להתנחם, 'אין מביאים ראייה מן הסקרים' אך נזכור שכל מהלך בתהליכי השלום שהונח בתחילת רק כרעיון על סדר היום, ראשיתו הייתה מגובה בסקר כמו ערב שלטונו של רבין ב1992 כאשר השאלה הייתה כמה מתנגדים למדינה פלשתינית ואילו קודם לכן, אך שנים בודדות, יהודים כמו שמעון פרס לא הודו בלגיטימיות של הישות הערבית הפלשתינית כישות מדינית.  הסכמי טאבה או הסכמי קמפ דיוויד שכשלו בשנת 2000 בשל התנגדותו של אהוד ברק  למסירת הר הבית על קרבו וכרעיו לידי הפלשתינים, כמו שנים אחדות קודם לכן, שבהן כשל המו"מ עם חאפז אסד בגלל מטרים אחדים בכנרת.  כנראה שהערבים, האמריקאים והאירופאים צריכים עוד קט להתעקש כדי שראשי השלטון בישראל יסייעו בנענוע העץ  עד שפרי הכניעה ינשור כבכורה בטרם קיץ.

לכן המאבק היהודי  על הר הבית-  הוא  בנפשנו.על העם היהודי  מוטלת החובה העמוקה והמתמדת, היא האחריות הלאומית לבלום את תהליכי המפולת. לשם כך יש להתגייס למען ביטוי מוחלט ומעשי של הריבונות העברית-יהודית-ישראלית  בהעמדת נוכחותה הפיזית הפולחנית על הר הבית, תוך נסיונות בלתי פוסקים להבין את משמעותה הרוחנית-הקיומית. חברי הכנסת הנאמנים לציון, חברי  כל המפלגות ואישים מובלים חייבים לקדם חקיקת יסוד בנושא הריבונות היהודית בהר הבית, לדאוג להקמת בית כנסת ובית מדרש. הרבנות הראשית הקודמת אכן נאלצה להקים וועדה מטעמה לברור ייתכנות הקמת בית הכנסת בהר הבית. עצם עובדה זו מוכיחה שההתנגדות ההלכתית העקרונית היא רק העמדת פנים. אפשר גם אחרת.

החרפה הגדולה

אבל האם הכל שחור. הנה עובדה, יש התקדמות לאחר שלוש שנים של נעילה  נפתחו לאחרונה שערי ההר בפני המזוהים כיהודים, נפתחו קמעה. יהודי הרי אינו אדם ואיננו עם ולכן יש להקפיד שלא לתת לו להתפלל בהר בית קודשו, גם לא בשוליו. כך נהג להקפיד בכל פסיקותיובית המשפט העליון מגן כבוד האדם וחירותו. וזאת מאז שתביעת זכות התפילה נדרשה על ידי יהודים מיד לאחר מלחמת ששת הימים ועד היום הזה. ² בשבע עיניים שומרים אנשי הוואקף ומשטרת ישראל עמם לבל יהין יהודי להניע בשפתיו וללחוש תפילה ואם יעשה כן, או אך ייחשד בכך, דינו להיות מושלך מן ההר ולא לשוב עוד לשם לעולם.

כשההר היה סגור, במשך שלש שנים אמרו השלטונות ושיקרו לבתי המשפט או אמרו להם מה שאיוו לשמוע כי פתיחת ההר פירושה מלחמת עולם, אפוקליפסה או לפחות גיוס ארבע אוגדות והנה נפתח ההר ולא גויסה גם פלוגה אחת. בינתיים הפסיכולוגיה של ההר הסגור ליהודים היא זו המקדמת את פיתוח הנשק האירני. במקום הימנעות מעימות מוקדם ומיצירת הרתעה נוצר בעקבות דחיית העימות אותו מרווח זמן שיאפשר את חלומו של האויב. ³

היהודי מירא עצמו מפני שהוא עצמו אינו רוצה לעלות בהר. הוא מעדיף למות שבע מיתות משונות ולא להקים את המקדש וגם לא להזכיר את תביעתו-זכותו על המקום. חס ושלום יסמן את שונותו הנצחית, את שבועתו וסודו שלא לשכוח את ירושלים יציג לפתע כשבועת אמת. אבל בינתיים,  הוא מתחנן, קחו ממני את ההר ויהיה מה ואפילו במחיר חיי ובלבד שלא אצטרך לתת דין וחשבון לעצמי על טיבה של שונותי. מאה שנות נורמליות מדומה ילכו לאיבוד.

  שלוש שנים היו השערים נעולים ועתה נפתחו. השמחה מעורבת מאוד, כי נראה בעליל שפתיחת ההר היא פרי הסכם שתוכנו הוא: " אנחנו לא נפריע לכם לבנות את המסגד הגדול בעולם ואתם אל תפריעו זמנית ל'ימין הקיצוני ולשוליים הסהרוריים',  לבטא את עצמם ולו במקצת. רק כך  נוכל להתקדם אל השלום. איש כבר לא יפריע להקמת המסגד  שכבר נחנך פעמים אחדות, ההולך ונבנה מזה שבע שנים במטרה להפוך את כל ההר למסגד ולחלק את ירושלים כחזון האויב הבא להניף דגליו על חומות העיר, ואחר-כך, דבר לא ייבצר מלהמשיך בחזון פלשתין הגדולה עד שתבוא מצרים או עירק או סעודיה לתבוע את חלקה. ואילו בינתיים  השלטונות קורצים לפלשתינים בחיבה, אל תפריעו ליהודים אומללים אחדים לשמוח בשמחת העניים הזמנית שלהם, וזאת כדי לאחז את עיניהם לפני שאנו משלחים את כולם למקומו של השעיר המשתלח. הרי כך בדיוק היה בגטאות.

טעינו והטעינו יהודים. כולנו טעינו, לא זו הדרך! הבריחה מן ההר היא שעקרה כל כיוון, מטרה וייעוד  לישראל.

מעולם לא קיבלה המשטרה הוראה להפסיק את הוואנדליזם בהר הבית. להיפך היא קיבלה הוראה להתעלם. כל ממשלות ישראל, כך עולה מן  העתירה  בבג"ץ של הוועד להגנת העתיקות שיתפו פעולה אקטיבית עם הוואקף בהרס שרידי המקדש. ההנחה המובלעת של הישראלי היא כי  ככל שהערבי יעקור את אדמת המקדש משורשה כך ילך השלום ויתגשם.  קודשי ישראל מפריעים לשלום.

אבל יש לזכור. יש גם ממד שני הפוך בדיוק. היהודי החילוני ואפילו הוא מזוהה כשמאלני כל ימות השנה, תרם ברגעי משבר לאחיזה מכרעת בהר. האם זו סערת הרגשות שתקפה את היהודים למשמע קולו של מוטה גור במלחמת ששת הימים "הר הבית בידינו". האם קריאה זו  עדיין מהדהדת בחביון הנפש או שברבות הימים רק התחרטנו על המלחמה ההיא ועל הריגוש ההוא. האם כשבנימין נתניהו דבר לאחר מאורעות המנהרה על "סלע קיומנו" הוא ביטא רק משהו פופוליסטי. האם שאהוד ברק סרב לוותר בקמפ דיויד על ריבונות ישראל בהר הבית כפי שכבר הופיע לא אחת בעיתונות ⁴.

ד"ר משה עמירב, ששימש כיועצו של ראש הממשלה ברק לעניין הסדר הקבע בירושלים, טען  שברק טעה טעות פאטלית. לדבריו התעקשותו של ברק בקמפ דיויד על ריבונות ישראלית, ולו חלקית בהר הבית היא שגרמה לנסיגתו של ערפאת מנכונותו לריבונות בינלאומית על הר הבית ולפיצוץ השיחות. זהו אותו אהוד ברק שבימיו כמו בימי נתניהו ושרון טחנו המוסלמים בהסכמה וברשות את קרבי ההר לאבק. כיצד נסביר את הסכיזופרניה הזו. כיצד נסביר שדווקא א"ב יהושע, עמוס עוז וס' יזהר הצטרפו למאבק נגד טחינת הר הבית לאבק. כאן יש מפתח גדול לפתיחת שערי הר הבית ליהודים. מפתח הפותח באש.

עד עתה הצבר הישראלי, היהודי החדש, שהתגלם במשה דיין והיהודי הישן חשו מיד באיומו  של הר הבית הפתוח ליהודים כמקפצה משיחית אל לב נבואות המקרא, מקפצה אל המקדש ולפיכך העדיפו להפקיד את מפתחותיו בידי שומריו המוסלמיים.  רבים הסיפורים מאותם ימים, ימי שחרור ההר על כך שגויים אך המתינו לצעד הטבעי הבא והמתבקש של היהודים שנמנעו מלהכריע את המלחמה. אותם  ימים שלאחר הנצחון האנטישמיות נחבאה אל חוריה. עדיין זכור נאומו של משה דיין בסיום המלחמה ההיא שתוכנו כמצוטט מן הזכרון היה: "לא באנו לשחרר מקומות קדושים אלא להסיר מעל עם ישראל את סכנת המצור"  .

הגיע הזמן לעקור מן ההכרה את התפיסה המזיקה הזו ולשנן שבנו, בני ישראל, המכונים העם היהודי,  אל אדמת הקודש, ארץ ישראל כדי לקוממה מהריסותיה להמליך בה מלך, לבנות את בית הבחירה ולהכרית את זרעו של עמלק. כל זמן שלא נשלים עם האמיתות   הפשוטות הללו ונתנגד להם בפועל, נלבה את שנאת ישראל, נרבה שפיכות דמים ובוודאי לא נגיע אל המנוחה ואל הנחלה  והרי חפצי שלום אנחנו.

מיכה פרק ד

  (א) וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים  וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים:

(ב)     וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ  וְנַעֲלֶה   אֶל הַר ה'  וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי  יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר  ה' מִירוּשָׁלִָם: