לפרשת מקץ - הפרט והיעוד בהשתלבותם

הרב דודי שפיץ

פתיחת הפרשה מהווה המשך, לסיומה של הפרשה הקודמת, לפי דברי המפרשים, שיוסף נשאר במאסרו שנתיים, מאז פתרונו המוצלח לחלומות שרי פרעה, בגלל ששם מבטחו בשר המשקים בתקווה, שיזכירו אצל פרעה כדי לחלצו משם.

מדוע נענש יוסף בשנתיים נוספות על בקשתו זו משר המשקים? האם אסור לבקש עזרה בעניין כזה ממי שקרוב למלכות, בפרט כאשר המאסר אינו מוצדק אפילו לפי הנהוג שם במצרים, בהיותו נובע מעובדות שקריות, על פי סיפור המעשה עם אשת פוטיפר? מה באה התורה ללמדנו בסיפור זה לבד מהצורך בביטחון בה'?

לבירור שאלות אלו נבחן את אישיותו של יוסף.

יוסף נקרא צדיק משום, שחרף שהייתו ארוכת השנים במעצמת אותה תקופה, מצרים, נשאר קשור לערכים אותם ספג בבית אביו, מבלי לנהות אחרי אמונות מצריות, שהיו מקובלות בסביבתו שם. זאת ועוד, הוא העמיד את עצמו ככלי שרת ליעוד הא-לוהי, שהוריד את בני ישראל למצרים, תוך קבלה מוחלטת של הדין עד כדי כך, שהוא קורא לשני בניו בשמות המרמזים על הודאתו לקב"ה על השכחת בית אביו (מנשה – "כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". אפרים – "כי הפרני א-לוהים בארץ עניי").

במדרגה גבוהה כל כך של קבלת ההנהגה הא-לוהית והתמזגות ביעוד, ניסיון כזה של פניה לקבלת טובה אישית, כמעט "בקשיש" משר המשקים אינה ראויה, מכך גם נובע המחיר האישי אותו נדרש יוסף לשלם.

מכאן נוכל גם להסיק מסקנה, מתבקשת, לימינו. בשאיפתנו לממש את היעוד הא-לוהי של עם ישראל, עלינו לדבוק בערכים הנובעים מיעוד זה, בלבד. סטייה מעקרון זה או היזקקות לערכים זרים, גם אם הם מובילים להישגים חשובים בטווח הקצר, עלולים לגרום נזק בהמשך, כאשר ערכים אלו ידרשו מאתנו ויתור על עקרונות חשובים. לכן, עלינו לבחון תמיד אם אימוצם של ערכים כאלו משתלב במטרותינו נשתמש בהם, אם לא נוותר עליהם למרות ההישגים המיידיים, שיתכן ויביאו לנו.