לפרשת ויחי – המטרה ואמצעיה

הרב דודי שפיץ

עיקר פרשתנו, הוא, סיכום דברים ומסר לעתיד מיעקב אבינו לבניו ולדורות הבאים. לפי הפרשנים דברי יעקב לבניו מכוונים במיוחד לקראת כניסתם לארץ ישראל אחיזתם בה וחלוקתה לשבטים. כגון דבריו למנשה ואפרים על שכם העתידה לפול בחלקם של בני יוסף וחלק בכורה הנתון ליוסף דהיינו שני שבטים מבניו. כמו כן, דבריו ליהודה על מלכי בית דוד העתידים לצאת ממנו ודבריו לזבולון העתיד לקבל חלקו סמוך לים ועוד דוגמאות רבות.

נעבור כעת למצבו של יעקב בעת נשיאת נאומיו אלה. הוא שוכב על ערש דווי, חולה ומנצל את שעותיו האחרונות להעברת מסרים לבניו הנוגעים לעתיד הרחוק שייושם רק לאחר דורות. מה נותן לו את הכוח לצפות למרחק במצב זה ומהיכן נובעת וודאותו בקיום דבריו, כאשר הוא נמצא במצרים וצאצאיו הולכים ומשתקעים בה?

נראה לי, שיש כאן שיטת הנהגה יהודית מקורית הגורמת לכך. יעקב אבינו אינו מאפשר לעם ישראל להתפתח בהתאם למצב המשתנה מעת לעת ומדור לדור. אלא על פי נבואותיו לפני צאתו לחרן ולפני ירידתו מצרימה ולפי נבואות אבותיו, הוא רואה את המשימות הניצבות לפני הדורות העתידיים ומהן הוא גוזר את המסרים הייחודיים, שהוא מציב לכל אחד מבניו או לכל אחד מהשבטים וכמובן לכולם ביחד. את הדרך להתמודד עם הקשיים המיידיים הוא משאיר לכל דור ודור על פי מצבו ואפשרויותיו. מגובה מאה ארבעים ושבע שנותיו אין הוא עוסק ברגעיות הנוכחית אלא בתהליך המחבר וחורז את כל הדורות כאחד. לשם הוא מתחבר גם ברמה האישית במצבו הנוכחי.

כאז כן עתה, היכולת שלנו לזכות בארץ ישראל ולממש את תפקידנו הלאומי, נובעת מחיבורנו אל הדורות כולם מאברהם אבינו עד לדורות העתידיים. במידה בה נראה את עצמנו ממשים את חזון נביאנו בישיבתנו בארץ ישראל ובהנהגת האומה, נוכל גם לאתגרים, שמציבות בפנינו אומות העולם והמציאות העכשווית. אולם הדרך בה נתמודד עם אותם אתגרים היא בראש ובראשונה בהצבת מטרתנו העליונה וממנה נצמיח את מטרות הביניים והאמצעים להשגת המטרה רחוקה ככל שתהיה. נוכל להגיע להישגים בהווה וגם בעתיד במידה בה נשמור על קשר עם היעד העיקרי גם אם ההגעה אליו תתממש לאחר דורות. קשר זה ימנע אותנו מלתעות בעולם המושגים העכשווי ולשכוח את יעודנו, לתקן עולם במלכת שדי.