לפרשת שמות - הגאולה המתפתחת

הרב דודי שפיץ

פרשתנו, פותחת את ספר שמות בנסיבות התפתחותה של עבדות בני ישראל במצרים ובצעדים הראשונים לקראת גאולתם.

  בתחילת הפרשה, אנו רואים את התנהגותן של המיילדות העבריות, שפרה ופועה, אשר חרף הוראתו המפורשת של פרעה, מלך מצרים, להמית את ילודי בני ישראל הזכרים, הן מחיות אותם ושומרות על התנהגות מוסרית ראויה, מבלי להתחשב בחוק עליו הורה המלך המצרי. כתוצאה מהתנהגותן זו אומרת עליהן התורה "ויטב א-לוהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד ויהי כי יראו המילדות את הא-לוהים ויעש להם בתים".

בסוף הפרשה, מופיעה פנייתם הראשונה של משה רבנו ואהרון הכהן אל פרעה בדרישה "שלח את עמי". תוצאותיה המידיות של פניה זו הייתה הכבדת העבודה על בני ישראל. שלב כזה של הקשיית השעבוד בדרך לגאולה הוא כמעט הכרחי, שכן הוא גורם למערכת תגובות המביאה לנחיצות מיידית בגאולה. משה רבנו, שעדין אינו רואה את סופו של תהליך הגאולה, רואה איך דרישות המשעבדים המצרים עולות ולמעשה ישנה כאן הרעה גדולה של תנאי השעבוד פונה אל ה' בטרוניה "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני". התשובה הא-לוהית למשה מלווה במעין נזיפה, "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". הגמרא בפרק חלק ממסכת סנהדרין רואה בטרוניה של משה רבינו הרהור על מידותיו של הקב"ה ואת התשובה שקיבל "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" עתה דהיינו ביציאת מצרים אבל לא את אשר יעשה ה' למלכי שבעה אומות כשיכנסו לארץ, כפרוש רש"י.

אם נשווה את השבח למיילדות עם המעין נזיפה למשה רבינו, נוכל לומר, שיש כאן קריאת כיוון להתנהגות המתאימה לעם היהודי. אומרת התורה, שגם במציאות כזו, בה, העם היהודי אינו בשליטת עצמו אלא תחת עם זר וחוקים שלא נחקקו על ידו, מוטלת עלינו החובה לנהוג בהתאם לתרבות העברית המקורית, הן ביחס לשליט האנושי והן ביחס לריבונו של עולם. אם בעת שעבוד מצרים כך, בהיותנו בשלטון עצמנו על אחת כמה וכמה. זוהי מסקנה, היכולה להילמד מקבלת הגזירות של פרעה אצל המיילדות, בלי הרהור על מידותיו של הקב"ה תוך עשיית המעשה הראוי. משה רבנו אמנם לא עשה מעשה שאינו ראוי, אבל הרהור על מידותיו של ה' עלולה להטעות אותנו מראית היעד האמיתי בהתקדמות אל הגאולה. אצל משה הדבר גרם, שהוא לא זכה בראיית השלמתו של תהליך הגאולה דהיינו בכניסה לארץ וכיבוש שבעה אומות.